<h1>ספר ערוגת הבושם לרבינו אברהם ב"ר עזריאל רבו של האו"ז — חלק שלישי סימן ס"ט</h1>
<h2>דף כב.</h2>
דם ברית, [לשון הפייט]. אדם שיש לו בן מנכרית אין מילתו דוחה את השבת, דאינו קרוי בנו אלא בנה, דתנן בפ"ב דיבמות [כ"ב ע"א], מי שיש לו בן מכל מקו' פוטר את אשת אביו מן היבום חוץ [ממי] שיש לו מן הנכרית ומן השפחה, ובקידושי' בפ' האומר [ס"ו ע"ב] תנן, כל מי שאין לו ולא לאחרי' קידושין הולד כמוה ואיזו זו זו שפחה ונכרית. [שם ס"ח ע"ב] שפחה מנלן, האשה וילדיה וגו' [שמות כ"א] ונכרית מנלן, אמ' ר' יוחנ' משו' ר' שמעו' בן יוחי אמ' קרא [דברים י"ז] כי יסיר (יסיר) את בנך מאחרי וגו' בנך [הבא מישראלית] קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה. פי' בספר יראים, הכי משמ' ליה דכת' לעיל מיניה לא תתחתן בם וג' כי יסיר את בנך מאחרי וג', פי' כי יסיר חתנך גוי את בנך מאחרי ובנך מיותר הוא, דהוה מצי למימ' כי יסירנו מאחרי, וכתב בנך מיותר למעוטי ולומ', שבנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך אלא בנה, ולשון בר' רב', יעקב איש כפר נבוריא אורי בצור ואמ' מותר למול בנה של נכרית בשבת, שמע ר' חגי ואמ' ליה תא ולקי, אמ' ליה יעקב, ברנש דאמ' מילתא דאורייתא וילקי את[מ]ה[א] ואמ' ליה ומנן היא מדאוריית', אמ' ליה דכת' [במדבר א'] ויתילדו על משפחות' לבית אבותם, א"ל לא אורת טבות א"ל ומן הן את מודע לי א"ל רב' ואנא מודע לך א"ל כת' [עזרא י'] ועתה נכרות ברית לאלהינו להוציא כל נשים נוכריות והנולד מהם בעצת ה', א"ל מן קבלה את מלק' אותי, א"ל בתורה כת', באיזו תורה, א"ל מההיא דא"ר יוחנן בשם ר' שמע' בן יוחי לא תתחתן בם וג' כי יסיר את בנך מאחרי, בנך מבת ישר' קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה. ואפי' נתגייר אינו קרוי בנו לא לפטור מן היבום ולא להזקיק ליבום ולכל דבר. ושפחה נמי, ולדה כמוה ואין קרוי בנו, כמו נכרית, כדתנן בפ"ב דיבמו' ובקידו' בפ' האומ', ואחרי שולדה כמוה אפי' נשתחרר הבן אינו בנו ואינו נימול בשבת, אפי' היא שפחתו וילדה ממנו אינו בנו ואינו נימול בשבת.
והוצרכתי לכתוב שלא יטעה אדם בדברי הגאונים שכתבו הא דתנן ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית, (אמרה) [אמרי] רבוותא, הני מילי שפחה דאחרים דומיא דנכרית דלית ליה קניין בגוה, אבל דידיה לא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואיתמ' משמיה דרב נטרונאי גאון הא דתנן וכל מן שאין לה עליו קדושין ולא על אחרי' קדושין הולד כמוה ואיזו זו ולד שפחה ונוכרית, ה"מ שפחה דאחרים דומיא דנוכרית, דלית ליה קניין בגוה, אבל שפחה דידיה שילדה ממנו בת, אע"ג דלא נקיטא גיטא דחירותא בתו היא דהא אמור רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם בא עליה חייב משום בתו ואם בא עליה בנו חייב משום אחותו. וחזינן לגאון אחר, דמספק' ליה מילתא, מתוך דבריו נקטינן בהא מילתא לחומרא וחולצת ולא מתיבמת, ולעיניין ממונא נקיטנא לקולא ולא ירית ליה, אבל איהו גופיה לא מזבני ליה יורשין, ואי בעי למינסב בת יש' מצרכינן ליה גט שחרור, ואי קדיש מיקמי גט שיחרור, מצרכינן לה גיטא מיניה, ואי בעי למינס' שפחה לא שבקינן ליה. עד כאן. הנה לכל הגאונים דלא אזלינן לקולא הילכ' אינו נימול בשבת, ויש שפחה שוולדה נימול בשבת, כגון שטבלה עד שלא ילדה לעבדות דיהדות לקבל מצו' שאשה חייבת בהם, דכי האי גוונ' מרבינן לעיניין קרבן בשילהי פ"ק דכריתות [ז' ע"ב], דאמרי' שפחה מנ' לן, דתנו רבנן בני ישר' אין לי אלא בני ישר', מניין גיורת ושפחה ת"ל אשה, מאי וכן שפחה, פשיט', סד"א כי אמרי' כל מצוה שאשה חייבת בה עבד חייב בה וכו', וההיא בטבלה ואחר כך ילדה דאז היא טמאה לידה וחייבת בקרבן ובמצות שהאשה חייבת בהן, מעיניין דנתרבת לקרבן, ולדה נימול בשבת, דתרוייהו סמיכי לאשה כי תזריע וטמאה שבעת ימים [ויקרא י"ב], אבל אם ילדה ואח"כ טבלה אינו נימול בשבת, שנ' אשה כי תזריע וילדה זכר וטמא' שבע' ימים וביום השמיני, כל שאמו טמאה לידה נימול בשבת וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול בשבת. וילדה ואח' כך טבלה אינה טמיאה לידה, דמא' דאמ' בפ"ר אליע' [שבת קל"ה ע"ב] יוצא דופן אין מחללין עליו שבת מהאי טעמ' קאמ', וא"ת הא בפ"ר אליעז' משמ' דלתנא קמא, דקיימ' לן כוותיה, ילדה ואחר כך טבלה נימול לשמונה, ואמרי' התם דהא בהא תליא, דכל הנימול לשמונה נימול בשבת, אומ' אני דלא קיימ' לן דהא בהא תליא אלא בסברת המקשה, ועד כאן לא פליגי אלא נימול לחלל עליו את השבת, אבל לשמונה ודאי מהלינן, אלמ' אע"ג דנימול לשמונה אין מחללין עליו את השבת למאן דאמ' [יש מקנת כסף שנימול לשמונה] וכוותיה קיימ' לן. וטעמ' דמילתא דוביום דמיניה נפקא לן דמילה דוחה את השבת סמיך לוְט0מְא0ה שבעת ימי', דרשינ' כל שאמו טמאה לידה נימול בשבת וכל שאין אמו טמיאה לידה (אינה) [אינו] נימול בשבת, אבל השמיני דלא סמיך לוטמאה שבע' ימים לא דרשינן כל שהוא טמיא' לידה נימול לשמונה, אי נמי לא אתי סמוכין לאפוקי מקרא [בראשית י"ז] ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית, דהוקש יליד בית לבן שמונת ימים של דורות, ומסתמ' בילדה ואחר כך טבלה, דאי טבלה ואחר כך ילדה נפיק לן מאשה כי תזריע, הילכך למול בשבת דלא מפקי (סמוכין) מקרא דרשינן סמוכין, אבל למול בשמונה דמפקי מקרא לא דרשינן סמוכין. והחילוקין (אלא) [אלה] למדתי מספר ה"ר משה ב"ר מימון [פ"א מהלכ' מילה ה"י], שכתב כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת עבדים שהם נימולים לשמונה דוחה את השבת אם חל שמיני שלהם בשבת חוץ מילידי בית שלא טבלה אמו עד שילדה, שאע"פ שנימול לשמונה אינו דוחה את השבת עד כאן, והמבין יבין כי דבריו כלל ודברי פרט. ועל טעם ראשון שכתבתי, דהשמיני דלא סמיך לוטמאה שבעת ימים לא דרשי' כל שאמו טמיאה לידה נימול לשמונה וכל שאין אמו וכו' אין להקשות מהא דאמרי' ביש נוחלין [ב"ב קכ"ו ע"ב], א"ר אמי טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים מאי טעמ' והיה הבן הבכור לשניאה [דברים כ"א] עד שיהא בכור משעת הויא, רב נחמן אמ' אף אינו נעשה בן סורר ומורה וכו' אמימר אמ' אף אינו ממעט כו', רב שרביא אמ' אף אין אמו טמיא' לידה, רב שיזיבי אמ' אף אינו נימול לשמונה ואמ' קרא אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול עד שיהא זכר משעת לידה, דהת' אין לפרש אינו נימול לשמונה אלא ליום אחד, אך פיר' אינו נימול לשמונה בשבת, כלומר אין לדחות שבת במילתו, אבל לשמונה נימול ולא ליום אחד. תדע דה"פ דאמ' הת' לימא תיהוי תיובתא דרב שיזיבי, תנא ספוקי מספק' ליה ולחומרא, פי' תנא דמס' נידה מספק' ליה אי דרשי' להאי וילדה זכר, שיהא זכר משעת לידה בין לעיניין טומאה בין לעיניין מילה ואזיל לחומר' ושמא לא דרשי' להאי וילדה זכר להם אלא לכדאמרינ' התם [נדה ל"א ע"א] אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, ורב שיזיבי נמי לחומר' קאמ' דמילתן לא דחיא שבת, דדילמ' דרשי' עד שיהא זכר משעת לידה, ואם אית' דהא דאמ' רב שיזיבי אינו נימול לשמונה היינו אלא ליום אחד אכתי תיובת' לרב שיזיבי דהא לקולא נמי (כאמ') [קאמר] דנימול ליום אחד ולא לשמונה, אלא ודאי תנא מספק' ליה ואזיל הכא והכא לחומר' ונימול לשמונה ולא ליום אחד לחומר', ושמא לא דרשי' עד שיהא זכר משעת לידה, ואינו נימול בשבת, שמא דרשי'. והת' פריך אי הכי ליתני נמי תשב לזכר ולנקבה ולנדה, פי' אי תנא מספק' ליה ליתני נמי לזכר ולנקבה קשיא, ומדלא קאמ' תיובת' כדקאמ' על רב שרביא אלא קשיא, לא נתבטלו דבריו, וכן פי' רשב"ם ז"ל תיובת' ממש אינה איכ' למימ' שחסר מן הבריית' ומצי למימ' תני לזכר ולנקבה ולנדה, וכן בערך תיובת' בשם הגאונים, דתיובת' הינו שנתבטלו דבריו, אבל קשיא לא נתבטלה דבריו, אלא שאז לא ידעו התירוץ, הילכ' הכא נמי אע"ג דעמד בקשיא לא נתבטל התירוץ, אלא ודאי תנא מספק' ליה ורב שיזיבי נמי מספק' ליה, הילכ' טומטום שנקרע ונמצא זכר נימול לשמונה ולא ליום אחד ואינו נימול בשבת, וכן ילדה ואחר כך טבלה נימול לשמונה ואינו נימול בשבת, האי מטעמי' והאי מטעמי', כאשר כתבתי. או נימ' טעמ' דילדה ואחר כך טבלה דנימול לשמונה ואינו נימול בשבת נמי משום דמספק' לן, אי דרשינ' כל שאמו טמיאה לידה וכו'. הכי נמי הא דאמ' בפ' ר' אליע' [שבת שם] על יוצא דופן עד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמונה מהלינן, דמשמ' דאע"ג דנימול לח' אינו נימול בשבת, אומ' אני דמספק' ליה אי דרשי' כל שאמו טמיאה לידה, אך לשון רשב"ם ז"ל שכתו' ביש נוחלין מוכיח, שבמקום שאין דרשה אחרת אז דרשי', וזה לשונו, תנא ספוקי מספק' ליה אי דרשי' האי וילדה זכר להכי דליהוי זכר משעת לידה בין לגבי טמיאה בין לגבי מילה ואזיל לחומרא ליתן עליו חומר' דזכר, ושמא לא דרשי' האי וילדה זכר להכי אלא לכי דרשי' בנדה אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, ורב שיזיבי נמי לחומרא קאמ', דלא דחי' מילתו שבת דילמ' דרשי' וכו'. והמבין יבין, דאי לאו דרשא דאשה מזרעת תחילה הוה דרשי' עד שיהא זכר משעת לידה ולענין כל שאמו טמאה לידה ליכא דרשא אחרת.
<h2>דף מו:</h2>
ימול בשר ערלתו, בפ"ר אליע' [שבת קל"ה ע"א], עורלתו ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק דוחה שבת ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת, ר' יהוד' אומ' אנדרוגינוס דוחה את השבת וענוש כרת, עורלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד בין השמש' דוחה שבת, עורלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד מהול דוחה שבת שבי' שמאי אומ' צריך להטיף ממנו דם ברית ובי' הילל אין צריך להטיף ממנו דם ברית. א"ר שמע' בן אלע' לא נחלקו בי' שמאי ובי' הילל על שנולד שהוא מהול שבי' שמאי אומ' צריך להטיף ממנו דם ברית מפני שהיא ערלה כבושה, ועל מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שבי' שמאי אומ' צריך להטיף ממנו דם ברית ובי' היל' אומ' וכו', אמ' מר לא ספק דוחה את השבת לאותויי מאי, לאותויי הא דתנו רבנן בן שבעה מחללין עליו את השבת ספק בן שמונה אין מחללין. איתמ' רב אמ' הלכ' כת"ק ושמ' אמ' הלכה כר' שמע' בן אלע', והילכת' כרב, הילכך נולד כשהוא מהול אין מחללין עליו את השבת, ואין צריך להטיף ממנו דם ברית. אלפס פסק [שבת נ"ד ע"א מדפיו], דנולד כשהוא מהול צרי' להטיף ממנו, דהילכ' כרבה דאמ' חיישי' שמא ערלה כבושה היא, וגר שנתגייר כשהוא מהול פסקו הלכו' גדולו', דצרי' להטיף ממ' דם ברית. ומקש' דפ"ר אליע' מוכיח, דאפי' מאן דסבר נולד כשהוא מהול צריך להטי' ממ' דם ברית, גר שנתגייר כשהוא מהול אין צרי' להטי' ממ' דם ברית, ומתרצים סביר' להו כר' יוסי, דאמ' בפ' החולץ [יבמות מ"ו ע"ב] הרי שבא לפני ואמ' מלתי ולא טבלתי ר' יוסי אומ' אין מטבילין אותו, ועל כרחין טעמ' דר' יוסי דגר שנתגייר כשהוא מהול צרי' להטי' ממ' דם ברית וחייש ר' יוסי שמא נתגייר כשהוא מהול שהרי אנו רואין אותו מהול. אכתי יש לתמוה דילמא ר' יוסי סבר נולד כשהוא מהול דצרי' להטיף ממ' דם ברית, אבל הלכו' גדולו' דפסקי דלא צרי', כ"ש גר דלא צריך, ואומר' דהאי עדיף דכיון דהויא ליה ערלה והוצרך לדם ברי' השתא נמי צריך אבל נולד מהול לא הוצרך דם ברית מעולם דהא לא הויא ליה ערלה. עד כאן. נ"ל מה שאומ', דעל כרח' טעמ' דר' יוסי דצרי' להטי' ממ' דם ברית, דטעות הוא, דהא אמר' ר' יוסי תרתי בעי, א"כ אפי' אם סובר דאין צריך אין מטבילין אותו דתקיני גברא (דשבתא) [בשבתא] לא מתקנינ'.
<h2>דף מח:</h2>
ויליד בית הואיל ואתא לידי אימא ביה מילתא, כת' [בראשית י"ז] ובן שמונת [ימים] ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף (דכת') [וכת' (שם)] המול ימול יליד ביתך, הנה נכפל ולא כת' לשמונת ימים, יליד בית נימול ליום אחד. ואומ' אני שיש ארבעה עיניינים ביליד בית, הא' נימול לשמונ' ונימול בשבת, הב' נימול לשמונה ואינו נימול בשבת, הג' נימול ליום אחד, הד' שאינו חייב למולו. טבלה לעבדות ליהדות למצות שאשה חייבת ואחר כך ילדה נימול בשבת, ילדה ואחר כך טבלה נימול לשמונה ואינו נימול בשבת, לקח שפח' על מנת שלא להטבילה נימול ליום אחד, כדאוקימנא בפ"ר אליע' [שבת קל"ה ע"ב] לת"ק דהילכתא כוותי', ודווקא בהיתנה על מנת שלא להטבילה שאז יכול לקיימה בביתו כדאמרי' בהחולץ [יבמות מ"ח ע"ב] ואז נקרא יליד בית שמצוה למולו, אבל אם אינו יכול לקיימה בביתו, כגון שלא היתנה וילדה בביתו, אינו נקרא יליד בית ואינו מצוה למולו. וה"ר משה בר' מימון כתב בספרו [פ"א מהלכ' מילה ה"ו], לקח עבד מן הגוי ולא רצה למול אסור לקיימו ואם היתנה עליו מתחילה והוא אצל רבו גוי שלא למולו מותר לקיימו והוא ערל ובלבד שיקבל עליו ז' מצות ויהיה כגר תושב אבל אם לא קיבל עליו ז' מצות ימכר מיד. עד כאן דבריו. ולפי דעתו, דאמ' פ"ר אליע' בלוקח שפחה על מנת שלא להטביל' היינו דווק' שקיבלת עליה ז' מצות, אבל אם לא קיבלה עליה ז' מצות, אע"פ שלקחה על מנת שלא להטבילה, אינו מצוה למולו, כי לא נקרא יליד בית אחרי שאינו רשאי לקיימה בבית. וא"ת מנ' ליה הא סברא, הא פ' החולץ ופ"ר אליע' אינו אומר רק תנאי ולא קבלת ז' מצות, אומ' אני כי מפשט הלכה לקח, דבפ' החולץ [שם] פריך לר' עקיב' מקרא [שמות כ"ג] וינפש בן אמתך, ומתרץ בלוקח עבד בין השמשות ולא הספיק למולו הכת' מדבר ובתר הכי בהאי שמעת' אמר' חד מתרי ותלתא טעמי שני ליה הנה וינפש בן אמתך בהתנה נמי מותר לקיימו וכת' בן אמתך והגר דמשמע דבן אמתך דומיא דגר שקיבל עליו ז' מצות, דקיימ' לן כחכמ' דפ' בת' דע"ז [ס"ד ע"ב], דגר תושב זה שקיבל עליו ז' מצות שקיבלו עליהן בני נח, וכי הכי דלעיניין לקיימו דווק' שקיבל עליו ז' מצות, הכי נמי לענין שביתה, שכת' וינפש בן אמתך והגר, דומיא דגר שקיבל עליו ז' מצות, אבל לא קיבל עליו ז' מצות אינו מצווה על שביתתו, דתרווייהו כחדא מחד קרא נפקי, וההי' נמי דאמר' פ"ד מחוסרי כפרה [כריתות ט' ע"א] אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושין מלאכה לעצמן בשבת כישר' בחול, עבד ואמה התושבים דומיא דגר תושב שקיבלו עליהם ז' מצות, אפי' הכי אינו מצוה על שביתתן.
אך במקום אחר כתב ה"ר משה בר' מימון [פ"כ מהלכ' שבת הי"ד], עבד ואמה שאנו מצווין על שביתתו הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות וקיבלו מצות שעבדים חייבים בהם, אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא שקיבלו ז' מצות שנצטוו בלבד הרי הן כגר תושב ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישר' בחול, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, הואיל וגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת וגר צדק הרי הוא כישר' לכל דבר, במה אמור וינפש בן אמתך והגר, זה גר תושב שכירו ולקיטו של ישר' כמו בן אמתו, שלא יעשה מלאכה לישר' רבו בשבת, אבל לעצמו יעשה, אפי' היה זה הגר עבדו, הרי זה עושה לעצמו. עד כאן. והמדקדק בדברי ה"ר משה בר' מימון ימצא, כי עבד כנעני ערל אפי' קנוי קיניין הגוף, אפי' קיבל עליו ז' מצות שנצטוו בני נח עושה מלאכה לעצמו, ומה שנ' וינפש בן אמתך דמוקמי' פ' החולץ [שם] בערל, היינו שלא לעשות לרבו ישר', אבל לעצמו עושה, כי הדבר ידוע לכל יודע ספר כי עבד ואמה שהזהירה תורה על שביתתו היינו בקנויין קניין הגוף, אעפ"כ כתב אם לא מלן ולא טבלו שעושין מלאכה לעצמן בפרהסיא, וכן כתב כי והגר זה גר תושב שכירו ולקיטו של ישר', ומשגה הוא מדאמרי' בהחולץ וינפש בן אמתך, זה עבד ערל, אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד מהול, כשהוא אומ' למען ינוח עבד' ואמת' הרי עבד מהול אמור, הא מה אני מקיים וינפ' בן אמת' בעבד ערל, ומשמ' דבן אמתך דומיא דעבדך ואמתך שקנויי' קניין הגוף, ופסקי' פ"ד מחוסרי כפרה הלכ' כר' שמע', דאמ' אחד גר אחד עבד ואמה התושבי' עושין מלאכה בשב' לעצמן כישר' בחול, אלמ' תושבי' הקנויים למעשה ידיהם, אבל הקנויי' קניין הגוף אפי' ערלים מוזהר על שביתתן ואינן עושין אפי' לעצמן, מידי דהוי שורו וחמורו, אך מה שפי', כי והגר, זה גר תושב שהוא שכירו ולקיטו של ישר', שלא לעש' מלאכ' לרבו אבל לעצמו אינו מוזהר עליו, יפה פי' מההיא דכריתות שהבאתי. ולשון הפירושים פ' החולץ, גר תושב קיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבילות והזהירו הכת' על השבת דמחלל שבת כעובד ע"ז, ורוצה לומר כי אזהרה לגר עצמו ולא לישר', אין אני רואה דבריו מדאמרינן פ"ד מחוסרי כפ', אחד גר אחד עבד ואמה התושבי' עושי' מלאכ' בשב' לעצמ' כישר' בחול, והוכחה שכת' דמחלל שבת כעובד ע"ז, לאו הוכחה היא, דדווק' המצווה על השבת ומחללו כעובד ע"ז, אבל בני נח שלא נצטוו על השבת לא, דאדרב' אמ' פ"ד מיתות [סנהדרין נ"ח ע"ב] גוי ששבת חייב מיתה, כללא דמילת' עבד ואמה הקנויין קניין הגוף, אפי' ערלים מוזהר עליהן שלא לעשות מלאכה אפי' לעצמן, אע"פ שלא קיבלו עליה' ז' מצו' שנצטוו בני נח, ואם אינן קנויים כי אם למעשה ידיהם, אפי' נימולו אינו מוזהר עליהם שלא לעשו' מלאכה לעצמן.
<h2>דף ע:</h2>
דם ברית את יום מנוחתו דוחה, [לשון הפייט]. דוקא מילה דוחה את השבת ולא מכשירים דלית הילכת' כר' אליעז', [שבת ק"ל ע"ב] אמר ר' יהושע בן לקיש משום ר' יהודה נשיאה, פעם אחת שכחו ולא הביאו אזמל בערב שבת והביאוהו בשבת, היה קשה לחכמים היאיך מניחין דברי חכמים ועושין כדברי ר' אליעז', חדא (ו)ר' אליעז' שמותי הוא, ועוד יחיד ורבים הלכה כרבים, פי' בערוך שמותי מבורך פי' א' מתלמידי שמאי, והוא עיקר, דבכמה מקומות בירושלמי פריך דבית שמ' אדבית שמאי מדברי ר' אליעז' ואומ' ר' אליעז' לאו שמותי הוא, בתמיה. ובמסכ' תרומות [פ"ה מ"ד] תנן סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה של חולין, בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין, ולאחר שהודו ר' אליעז' אומר תירום ותישרף, וגר' בירושלמי [שם ה"ד], מי הודה למי, נלמדה מדר' אליעז' שמותי הוא מתיר, שמעינ' דבי' שמ' הודו לבית הלל. וכשם שאין מכשירי מילה דוחין איסור דאורייתא כגון להביא סכין דרך רשות הרבים ושאר מלאכות כך אין מביאין אותן דרך גגות דרך חצרות ודרך קרפיפות, דתניא כשם שאין מביאין דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו לא דרך גגות וכו' והיינו דאמ' רבא בפסחים בשילהי האשה [צ"ב ע"א], ערל ואיזמל והזאה העמידו חכמים דבריהם במקום כרת, ערל דתנן הת' גר שניתגייר ערב הפסח אינו טובל ואוכל פסחו לערב לבית הלל דכל הפורש מן העורלה כפורש מן הקבר, ומפ' בגמ' שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אישתקד לא טבלתי ואכלתי השתא נמי וכו'. ואיזמל, רבים לא ידעו לפרש היאך איזמל במקום כרת, אי בקטן ליכא כרת, דאין כרת אלא בגדול, שלא מל את עצמו, והכי אמרי' בפ' ר' אליעז' [שבת קל"ג ע"א] על משנת כלל אמ' ר' עקיבא, וצריכ' אי אשמעי' הכא משום דליכא כרת, ואי בגדול מילה שלא בזמנה אינ[ה] דוחה את השבת.
וראיתי בהלכות גדולות, איזמל במקום כרת, כגון שחל שמיני של בנו בשבת בערב פסח ומילתו מעכבתו לאכול פסח וזהו איזמל במקום כרת דפסח. והוא דאמר' דמכשירי מילה לא דחי אפי' שבות דדבריה', דווקא שבות דאית בה מעשה, אבל שבות דלית בה מעשה כגון אמירה לגוי להביא איזמל מחצר שאינה מעורבת או מחוץ לתחום מותר, מההיא דהדר עם הנכרי [עירובין ס"ז ע"ב], ההוא ינוקא דאישתפיך חמימי, פי' לרחיצה קודם מילה אבל לאחר מילה דאיכא סכנה אי ליכ' גוי אפי' עצמו מותר להחם חמין, אמ' להו רבא לית' ליה חמימי מגו ביתא, אמ' לי' אביי הא לא ערבינן, אמ' ליה נסמוך אשיתוף, אמ' ליה הא לא שתפינן, ולימ' לגוי דליתי ליה, אמ' אביי בעאי לאיתובי למר לא שבקינ' רב יוסף, [ד]אמ' רב כהנא כי הוינן בי רב יהודה הוו אמרי בדאורייתא אותבינן למר תיובת' והדר עבדינ' עובדא ובדרבנן עבדינ' עובדא והדר מותבינ' תיובת', לבתר הכי אמ' לי' מאי(ת) בעית לאותוביה למר, אמ' ליה הזאה שבות ואמירה לגוי שבות מה הזאה אינה דוחה את השבת אף אמירה לגוי אינה דוחה את השבת, אמ' לי' לא שנו לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה, וכתב אלפס [שבת נ"ו ע"א מדפיו], דדווקא באיסור דרבנן אמירה לגוי שרי במקום מצוה, אבל באיסור' דאוריית' אפי' אמירה אסורה אפי' במקום מצוה. ויש מוכיחין כדבריו, דאמ' התם [עירובין ס"ח ע"א] ההוא ינוקא דאישתפיך חמימי אמ' להו רבא נישייליה לאימיה אי צריכא נחים ליה אגב אימיה, ויש לדחות כגון דלא הוה גוי התם. נר' דהא נמי דאמרי' פ"ב דיום טוב [ביצה כ"ב ע"א] כל דבר שאין בו סכנה אומ' לגוי ועוש' דווקא באיסור דרבנ' ולא בדאוריית' דצערא לא עדיף ממצוה. אך לשון ה"ר משה בר' מימון [פ"ב מהלכ' שבת ה"י], חולה שאין בו סכנה אומ' לגוי ועושה עושין כל צרכיו על ידי גוים, כיצד אומרי' לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות לרשות, ובמקום אחר [שם פ"ו ה"ט] כתב, דבר שאינה מלאכה ואין אסור לעשותה בשבת אלא משום שבות, מותר לישר' לומ' לגוי לעשות בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי, או צריך לדבר הרבה, או מפני מצוה, כיצד אומ' ישר' לגוי בשבת (לעשות) לעלות באילן, או לשוט על פני המים כדי להביא שופר, או סכין למילה, או להביא מחצר לחצר שאין בהן עירוב מים וחמין להרחיץ בהן קטן, או מצטער, וכן כל כיוצא בזה.
ובהלכות גדולות ראיתי, היכא דאייתי איזמל ממעלי שבתא ואגנוב בשבת, או איפגום מקמי מילה, שרי למימר לגוי לצבותיה או לאותויי איזמל אחרינ', וצריך לדקדק בדבר דאיכ' למימר דכי האי גוונא דאיגנוב ואיפגום אפי' לישר' לא אסור מלאכה גמורה אלא מדרבנן, דכי האי גוונא הויא מלאכה שאי אפשר לעשות מערב שבת, דאמרי' (פ"ב) [פ"ג] דיום טוב [ביצה כ"ח ע"ב], אחד שפוד שנרצם ואחד סכין שעמדה באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנ', פי' דלר' יהוד' מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב מותרין, אלמ' היכא דאיפגים ואיגנוב הויא מלאכה שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב, ותנן בפ"ר אליעז' [שבת ק"ל ע"א], כלל אמ' ר' עקיב' כל מלאכ' שאיפש' לעשותן מערב שבת אינה דוחה את השבת ושאי איפש' לעשותן מערב שבת דוחה את השבת, ואמ' רב יהודה (ו)אמ' רב הלכ' כר' עקיב' [שם קל"ג ע"א], וכיון דכי האי גונא לא אסור אלא מדרבנ' מותר לגוי לעשות אפי' מלאכה גמורה. ונר' לי דביום טוב כי האי גוונ' דאיפגים ואיגנוב ביום טוב ואינו יכול לעשות על יד גוי מותר לישר' עצמו לתקן איזמל, אפי' במלאכה גמורה דאוריית', וראיה לדבר דמסקינ' (פ"ב) [פ"ק] דיום טוב [ביצה י"ב ע"א], דעירובי' והוצאה ליום טוב כמו לשבת וקא שרו בית הלל להוציא קטן למול לרשות הרבים מטעם מתוך שהותרה הוצאה לצורך וכו', והוצאת קטן לרשות הרבים כשאר מכשיר מילה נחשבת, דאי מילה עצמה אמאי אסרי בית שמאי, ותו בלא מתוך היה מותר להוציאה כמילה, דדחיא יום טוב, על כרחן מקל וחומר נפק' משבת כאשר אוכיח לפנים, הלכך הוצאת קטן למולו כמכשירי מילה היא ומותרת מטעם מתוך, אע"ג דאיסור' דאוריית' היא, א"כ הכי נמי לעשות איזמל, ודווק' דאיפגים ואיגנוב ביום טוב, אבל בענין אחר אסור, משו' דאפשר לעשותן מערב יום טוב, ובית הלל נמי לא קשרי, אלא היכ' דלא איפש' להוציאו מערב יום טוב, כגון שלא ידעו שיבא אומן המל, אי נמי נפרץ ביום טוב, אבל אם היה איפשר להוציאו מערב יום טוב אסור, כמו מכשירי אוכל נפש, שאיפשר לעשותן מערב יום טוב, אע"ג דאוכל נפש עצמו אפי' איפשר לעשותו מערב יום טוב מותר מן התורה, כאשר מוכיח פ' אין צדין [שם כ"ח ע"ב], דאמ' כת' הוא וכת' לכם [שמות י"ב], כאן במכשירי' שאיפשר לעשותו וכאן במכשירי' שאי איפשר לעשותו, דכעין שמכשירין אסורין הוא עצמו מותר, וכן שמעתי בשם ה"ר אליע' ז"ל, דלא שרו בית הילל להוציא אלא היכא דלא איפשר לעשותו מערב יום טוב, ואני ראיתי בספר ה"ר משה ב"ר מימון [פ"א מהלכ' יו"ט ה"ו], כל הוצאה איפש' לעשותה מערב יום טוב והתירוה שלא יהא אדם יושב כמו אסור ואינו מביא מה שצריך. ואני כמוסיף על דבריו, דווק' באוכל נפש דאוקמוה אדאוריית', דמדאוריי' כל אוכל נפש מותר אפי' איפשר לעשותו כאשר הוכחתי, אלא שחכמי' אסרו, שלא יהא אדם מניח כל מלאכותיו ליום טוב נמצא שהיה טורח כל היום, אך הוצאה אוקמוה אדאוריית' כדי שלא יהא יושב כמו אסור, אבל מכשירי אוכל נפש כיון דאסירי מן התורה היכ' דאיפשר גם בהוצאה אסירי מן התור', הילכך לא קא שרו בית הילל להוציא קטן למולו אלא היכא דלא איפשר, כאשר כתבתי. ומתוך דקאמרי בית הלל (אפי') מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש, היינו מכשירי אוכל נפש היכא דלא איפשר כעין שפוד שנרצם ביום טוב וסכין שנפגם או אבד ביום טוב, שמותר להביא דרך רשות הרבים, הותרה נמ' להוצאת מכשירי מילה כגון להוציא קטן למולו וכיוצא בו היכא דלא איפש' מערב יום טוב. ונר' לי דלא בעינן טעמ' דמתוך שהותר' לצורך אלא להוצאת לולב וספר תורה, אבל להוצאת קטן למולו בלא מתוך מותר מקל וחומר, ומה אוכל נפש שאינו אלא באזהרה, מכשיריו שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב מותרין, מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות ופעמ' היא בכרת דהיינו בגדול, אינו דין שיהיו מכשיריה, שאי איפשר לעשותן מותרין, ובית שמאי דאסרי קטן למולו סברי הוא ולא מכשירין אפי' אי איפש' לעשותן, וליכ' קל וחומר.
כתבתי ופעמים היא בכרת, דבריש פ"ק דיבמות [ה' ע"ב], חשיב ליה חומרא, דאמרי' תיתי מפסח ומילה שכן יש בהן כרת, אלמא דכי האי גוונ' חשיב חומרא דמילה משאר עשה, ויש לדחות. כתבתי, דמתוך דב"ה ממכשירי אוכל נפש, ואמנם שיוכל לומר מתוך גם מאוכל נפש על מכשירי מצוה, דהוצאת קטן למולו, אע"פ שהיא כמכשירי מילה ולא כמילה עצמה, דמיא לאוכל נפש ולא למכשיר אוכל נפש [ד]אסורין מן התורה דאיפש' לעשותו מערב יום טוב לפי החילוק שבין אוכל נפש למכשירי אוכל נפש, כי כל דבר שנעשית בו מלאכה והוא נהנה ואוכל מגוף אותו דבר הוא נקרא אוכל נפש, דלא אסיר אלא מדרבנ', וכל דבר שנעשית בו מלאכה ואינו נהנה ואוכל מגוף אותו דבר דמיא לשפוד שנרצם וסכין שעמדה, הוי מכשירי אוכל נפש ואסור מן התורה, והוצאת קטן למולו נמי כדבר שנעשה בו מלאכה בו בעצמו נעשית מצוה, הילכך אמרי' מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש, אע"ג דאיפ' לעשות' מערב יום טוב הותרה נמי לצורך מצוה שנעשית באותו דבר שנעשית בו מלאכה, וכל שאר מלאכות שאיפש' לעשות' מער' יו' טו' באוכל נפש אפי' כדרכו אינו אסור אלא מדרבנ', וכיון דאפי' כדרכו אינו אסור אלא מדרבנ', על ידי שינוי מותר, מדאמרי' פ"ק דיו' טו' [ביצה י"ד ע"א], דכולי עלמ' מיהא מלח בעיא שינוי, מאי טעמ' רב הונא ורב חסדא חד אמ' כל הקדירות צריכו' מלח וכו' וחד אמ' תבלין מפיגין טעמן ומלח אינ' מפיג' טעמ', אע"ג דתבלין ומלח מכשירין הן (ו)דינן כאוכל נפש כי נהנה מטעמם, והוא הדין במצות, שאם בכדרכה ליכ' אלא אסור דרבנ', מותר על ידי שינוי או לומר לגוי, כדמוכח פי' הדר [עירובין ס"ח ע"א], גבי ההוא ינוקא דאישתפי' חמימי, וכל היכ' דכדרכה אסור מן התורה אסור על ידי שינוי ולומ' לגוי, (הילכות) [הילכך] כל מלאכות שאיפש' לעשות' מעיו"ט במכשירי אוכל נפש הואיל דכדרכן אסורי' מן התורה אסור על ידי שינוי, והכי מוכח פי' אין צדין [ביצה כ"ח ע"ב], דאמ' רב יהודה אמ' שמו' שפוד שנרצם אסור לתקנו ביו' טו', פי' שנרצם מבעוד יום, אע"ג דקמפשט ליה בידיה, אבל נרצם ביו' טו' מפשט ליה בידיה דהיינו על ידי שינוי, והא דתנן בפ' יום טוב [שם כ"ג ע"א], שלש' דברי' ר' אלע' בן עזרי' מתיר וחכמ' אוסרי' וחד מינייהו לשחוק פילפלין בריחים שלהן, ויש מי שאומ' דרבנ' דאסרי' לשחוק פילפלין בריחיים שלהן הם בית שמאי דאסרי לדוק תבלין במדוך של אבן [שם י"ד ע"א], אבל לב"ה דהלכתא כותייהו דשרו תבלין כדרכן במדוך של אבן, הכי נמי דשרו פילפלין בריחי' שלהן, וראיית' מדתני' בתוספת' [שם פ"א הט"ו] פילפלין הרי הן בכלל תבלין אליבא דבי' הי' ורוצה לומ' כי היכי דתבלין נידוכין כדרכן הכי נמי פלפלי' נשחקי' בריחי' שלהן. ולמ"ה [ולא משמע הכי] דה'פ' פלפלי' הרי הן בכלל תבלין שנידוכין במדוך של אבן ולא מטעמ' דתבלין, דאילו תבלין מפיגין טעמ' ונידוכי' כדרכן בלא שנוי, ואילו פלפלין אין מפיגין טעמ' ואין נעשין אלא על ידי שינוי, דהיינו במדוך, דאין דרכן אלא לְשַחֵק ברחים, הילכ' לישחק בריחי' שלהם אפי' לבי' הי' אסור. ובתוספת' דמסכ' יו' טו' [שם פ"ב הי"ב], של בית רב' גמלי' היו שוחקי' פלפלי' בריחי' שלהן א"ר אלע' בר' צדוק פעם אחת נכנס אבא להיסב בבית רב' גמל' והביאו לו אניגרון ואכסיגרון ועליהן פלפלי' שחוקי' משך ידו מהן, ואמ' לו רב' גמ' אל תחוש עליהן מער' יו' טו' הן שחוקי', אע"ג דבבי' רב' גמ' היו שוחקין אין (הלכך) [הלכה] כך. ככי האי גוונ' אמרי' פ"ר אליע' [שבת ק"ל ע"א], במקומו של ר' אליע' היו כורתין עצים לעשות פחמים לעשות ברזל, ופסקי' הלכ' כר' עקיב', דאמ' כל מלאכה שאיפש' לעשותה מער' שבת אינ' דוח' את השבת. וא"ת למה ר' צדוק משך ידו, הלא אפי' בשבת אפי' במזיד יאכל לאחרי' בו ביום, דמבשל בשבת במזיד לא יאכל הוא אבל אחרים אוכלין, וביו' טוב איכ' למימ' דאפי' בעצמו, דאמ' ביום טוב [ביצה י"ז ע"ב] על עבר ואפה אההוא דמבשל בשבת, איסור' דשבת שאני, וסבור אני שבירושלמי [שם פ"ב ה"י] מקשה ומתרץ, דהא דמשך ידו שלא ילמדו אחרים ממנו.
כתבתי, אם נגנב או נפגם איזמל ביו' טוב דמותר לעשותו ביו' טו', אמת ואמונה, כי מן התור' כן הוא אך מדרבנ' אסור היכ' דאיכ' טירחין יתירתא, תדע דכמה אבות מלאכות לא אסרו ביו' טו' ותחומין אסרו, ולהחם חמין לרגלים אע"פ שאין ראוין לשתות ולעשות מדורה ולהתחמם כנגדה מתירין ב"ה [ביצה כ"א ע"ב], ומצות קבורת מת אסרו ביו' טו' ראשון [שם ו' ע"א], ובפ' ר' אליע' [שבת ק"ל ע"א] אמ' ר"י א"ר יצחק פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל בערב שבת והביאוהו בשבת שלא כרצון ר' אליע', ומסקנ' שהביאוהו דרך חצירו', ופר"ש שלא כרצון ר' אליע', דגלו מדעתייהו, דאין מכשירי מילה דוחין את השבת, והקשה מהר"ב, דאמרי' בשלהי ערובי' [ק"ג ע"ב], דמודה ר' אליע' דבמה דאיפשר לשינויי משנינן, א"כ למה שלא ברצון ר' אליע'. ותירץ ה"ר יהונתן דוק' היכ' (איכ') דליכ' טירחא יתירתא בשנוי אבל היכ' דאיכ' טירחא יתירת' בשינוי, כגון דרך חצירות וגגין אוסר ר' אליע' על ידי שינוי, והאי דקאמ' שלא ברצון ר' אליע' היינו כשהביאו בטירח' יתירת', ובמכשירי אוכל נפש שאי איפש' לעשותן מער' יו' טו' הלכ' כר' יהוד' דשרו, אפי' הכי אמרי' בפ' אין צדין [ביצה כ"ח ע"ב], הלכ' ואין מורין כן, דגזרי אטו מכשירי' שאיפש' לעשות' מעיו"ט.
<h2>דף עא.</h2>
וכל ערל לא יאכל בו, פר"ש בפרש' בא אל פרעה [שמות י"ב], להביא את שמתו אחיו מחמת מילה ונכונו דבריו, דאמרי' בפ' מי שהיה טמא [פסחים צ"ו ע"א] ובפ' הערל [יבמות ע"א ע"א], [ואיצטריך למיכתב ערל] ואיצטריך למיכתב בן נכר, דאי כת' רחמנ' [ערל] משו' דמאיס, אבל בן נכר וכו' ואי כת' בן נכר, דמשו' דאין לבו לשמים, אבל ערל דלבו לשמים וכו' ואי בערל במרד הלא אין לבו לשמים. ואין להקשות על פרש"י, דאמרי' בנדרים [ל"א ע"ב] הנודר מן המולים אסור בערל שמתו אחיו מחמת מילה, דבנדר' הלך אחר לשון בני אדם [שם ל' ע"ב]. ולשון ספר יראי' [סימן נ"ז] שמעתי שרבותי' חולקין (עליו) בדבר יש אומ' ערל שמתו אחיו מחמת מילה הוי ערל ואסור בפסח, והיינו דתנן [יבמות ע' ע"א] הערל וכל הטמאים לא יאכלו תרומה, ותרומה מפסח ילפי', א"כ ערל דפסח כערל דתרומה ד(ה)תנן התם, ובגמ' אמרי' ערל לבו לשמים, ויש מפרשי' ערל במרד ומביאים ראייה מדאמ' רבא התם ערלות שלא בזמנ' לא מעכבה, היינו קודם שמיני, וטעמ' דכת' המול לכם כל זכר והאי לאו בר מילה הוא וערל שמתו אחיו מחמת מילה נמי לאו בר מילה הוא. ורואה אני לשון ראשון, וראייה לדבר, דאמרי' בירושלמ' בפ"ר אליע' [שבת פי"ט ה"ה], שמואל אמ' אחזתו חמה נותנין לו ל' יום אותן ל' יום מהו לסוכו בשמן של תרומה, נשמענה מן הדא, הערל וכל הטמיאין לא יאכלו בתרומה, והאי ערל הוא, ר' אחא בשם ר' תנחום ב"ר חייא אין עורלה אלא מיום ח' ולהלן וז' ימים מותר לסוכו שמן של תרומה ותנינן כל ל' יום אסור לסוכו שמן של תרומ', למדנו שאין ללמד עורלת לאחר שמיני אע"פ שאינה במרד מעורלת דקודם יום שמיני. ועוד ראייה קצת, דתניא [יבמות ע"ב ע"א] טומטום אינו אוכל בתרומה טעמ' שמא ערל טמא הוא וזה אינו מחמ' מרד, ואין לומ' דחשבינן ליה מרד שהיה לו להקרע ולמול אם ימצא זכר.
<h2>דף עא:</h2>
בפ"ר אליע' דמילה [שבת קל"ו ע"ב], לא לכל א"ר יהוד' אנדרוגינוס זכר הוא וכו' עד ומילה היינו טעמא המול לכם כל זכר. ימול בשר ערלתו ודאי דוחה את השבת ואין נולד בין השמשו' דוחה את השבת [שם קל"ה ע"א], ואם נשמע קול הולד בערב שבת בין השמשו' או קודם ולא נולד כי אם משחשיכה אינו נימול בשבת, דולד במעי אמו פיו סתום וטבורו פתוח [יבמות ע"א ע"ב], וזה שנשמע קולו והוציא ראשו חוץ לפרוזדור והרי הוא נילוד ביום שישי והוי בשבת מילה שלא בזמנ', הכי אית' בפ' יוצא דופן [נדה מ"ב ע"ב], ההוא דאתא לקמיה דרבא אמ' להו מהוא למימהל בשבתא, א"ל שפיר דמי, אמ' רבא ס"ד דלא ידע האי גברא דשרי למימהל בשבת, אזל בתרי', א"ל אימ' לי איזי גופא דעובדא היכי הוה, א"ל שמעתי דצייץ ולד אפניא דמעלי שבתא ולא איתילד עד שבתא א"ל האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה והוי מילה שלא בזמנ' וכל מילה שלא בזמנ' אין מחללין עליו את השבת. ראיתי בתשובות הגאונים, אשה שישבה על המשבר בערב שבת ואינה יכולה לילך אע"פ שלא ילדה אלא בשבת אינו נימול בשבת, כיון שלא יכלה לילך בידוע שיצא ראש הולד חוץ לפרוזדור והוי כילוד בערב שבת. עורלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד בין השמשות דוחה את השבת, ומשמ' דאי לאו עורלתו, נולד בין השמשות היה דוחה שבת, הלא ספיק' דאוריית' הוא ולחומר' י"ל אחרי שודאי דמילה דוחה ודאי שבת, הכי נמי ספק מילה דוחה ספק שבת, כי כשנולד בין השמשות ספק וספק הוא, שמא שמיני הוא ומילה בזמנ' היא וליכ' איסו' שבת, ושמא תשיעי הוא ואיכא איסו' שב' (פ') הילכך אצטרי' עורלתו לאסור, והכי נמי פיקוח נפש כשם שודאי דוחה כך ספק דוחה ומטעם שכתבתי, דאי משו' דספק נפשות להקל הייתי אומ' דווק' בשאר דבר' אבל שבת דאיסור סקילה לא, ולמ"ה [ולא משמע הכי] דבפ"ב דיומא [פ"ה ע"ב] אמ', אשכחן ודאי ספק מנלן.
צדיק בן נון מל שנית נדיבים, [לשון הפייט]. שנ' [יהושע ה'] ושוב ומול את בני ישר' שנית, ולא ידעתי לפרש מהוא שנית, אך בפ' הערל רצה ללמוד ממנו כי מצות פריעה [לא] ניתנה לאברהם אבינו וצ"ע. וי"ל שנית למצרים, כי יהושע הלך עם משה למצרים וטרח ומלן. לשון ילמדנו, יהושע לא מאהל מועד הוא היה מצטער עם ישר' ומלן במצרי' והוא היה מכניסן לארץ ומ(נ)לן שנית, במצרים כאשר מפורש למעלה אצל ויפל על פניו לפני קדוש.
<h2>דף עב.</h2>
ויפל על פניו לפני קדוש, [לשון הפייט]. גדולה מילה שכל זמן שלא מל אברהם לא היה בו כח לעמוד כשהשכינה נגלת עליו וכן אתה מוצא בבלעם אשר מחזה שדי יחזה' נופל' וגלוי' עיניים' סופי תיבות מילה למפרע לומ' על כן (שלא) נופל שלא היה בו מילה. (אנשי השם) בר' ר', אמ' ר' פנחס בר לוי שתי פעמים נפל (על) אברה' על פניו וכנגדו ניטלה מילה מבניו שתי פעמים אחת במצרי' ואחת במדבר, בא משה ומלן. במצרים משכו להם ערלה במרד ובמדבר מאונס הדרך, דהכי אית' בילמדי', ופקדתי על כל מול(ה) בערלה [ירמיה ט'], מה הוא על כל מול בערלה שהיו מולים ומשכו להם ערלה וחמשה היו, שנ' [שם] על מצרים ועל יהודה וגו' על מצרים שהיו מולים (שהיו) בימי יוסף וכשמת יוסף משכו להם עורלה, ועל יהודה זה יהויקים מלך יהודה, על אדום זה עשיו, על בני עמון אלו שילדו בנות לוט, ועל כל קצוצי פיאה, זה חירם, ויש אומ' אילו ישמעאלים, עד כאן, הנה אינו מזכיר ערילי מדבר כי אנוסים היו, כדאמרי' פ' הערל, למה (ש)לא מלו שלא נשבה רוח צפונית, אבל במצרים בטלו מילה במרד, דהכי אית' בילמדנו, קח את הלוים [במדבר ח'], מה ראו הלוים להתעלות אלא שהיו מעשיהם נעימים, שכולם לא היו מולים במצרים, ושבט לוי היו מולים, שגם אחר מיתת יוסף היו מכבדים אותם. באותה שעה נתיעצו ביניה', אמרו אם בשעה שאנו משונים מהם במילה מכבדים אותנו ואם היו משנים אותנו להיות ערלים כמותם על אחת כמה וכמה, באותה שעה גזרו על עצמן שלא למול, שנ' [שמות א'] ובני ישר' פרו וישרצו, שעשו מעשה שרצים ועשו עצמם ערילים. אמ' הקב"ה אתם חדשתם עליכם עבירה, אף אני מעמיד עליכם מי שיחדש עליכם שיעבוד. אמ' ר' לוי, בה' בגדו כי בנים זרים ילדו [הושע ה'], שלא היו מלים אותם, עתה יאכלם חודש את חלקיהם, איזה חדש ויקם מלך חדש [שמות שם], את חלקיהם, שנחלקו מאחר אלהים, (אלהים) אבל שבט לוי היו מלים שהרי משה משבט לוי והיה מהול ובשעה שאמר לו שילך למצרי' להוכיחם על המילה היה לו בן שלא היה מל. ומנין שאז מלו כל השבטים שכן משה מעיד עליה', כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו [דברים ל"ג], איזה ברית זה ברית אברהם אבינו, אמר ר' יודה בר שלום, אמ' הקב"ה לשבט לוי שאעפ"כ שמילה של אברהם איני קורא [אלא] על שמכם, שכשחטאו במקדש והיו מכניסים כהנים ערילים שיקריבו, שנ' [יחזקאל מ"ד] בהביאכם בני נכר ערלי לב, אמ' להם היאך לכם לחבל מעשיכם, סרתם מן הדרך שיחתם ברית לוי [מלאכי ב'], שחתם ברית אברהם לא כת' כאן אלא ברית הלוי אמ' הקב"ה למשה כשם שהיו מופרשי' מישר' במצרים אף אתה הפרש אותם מתוכם, קח את הלוים.
<h2>דף עב:</h2>
הקשה ה"ר אפרים ז"ל, דפ"ק דקידושין [כ"ט ע"א] אמרי' כל מצות הבן המוטלת על האב לעשות לבנו אנשים חייבין ונשים פטורות, תנינא להא דתנו רבנן האב חייב בבנו למולו וכו' למולו מנ' לן, דכת' [בראשית כ"א] וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים, אותו ולא אותה, וממאי איצטרי' למעט אשה הלא מצות עשה שהזמן גרמא היא דביום ולא בלילה, ולא פירכא הוא דזמן גרמא לא הוי אלא שהווה פעם אחר פעם זמן אחר זמן דומיא דמצה ושמחה והקהל, ומילה אינה בזמן אחר זמן, אי נמי לא נקרא זמן גרמא אלא [אם] אי אפשר בלא אותו זמן, אבל מילה איפשר שלא תהיה, איפשר שלא תלד ואם ילדה איפש' שימות בליל שמיני.
וביום השמיני ימול בשר, בפ"ר אליעזר [שבת קל"ב ע"א] ר' יוחנ' יליף מוביום דמילה דוחה שבת ור' אחא ב"ר יעק' יליף מהשמיני, והילכת' כר' יוחנ' דתני' כוותי', מיהו גם לר' יוחנ' אהני שמיני למימ', דדווק' מילה בזמנה דהיינו בשמיני דוחה שבת, אבל שלא בזמנה לא דחיא. ולר' יוח' אמרי' פ"ר אליע' דמילה ביום ולא בלילה מבן שמונת ימים. ויש מקשים, דתנן פ"ב דמגילה [כ' ע"א] ולא מוהלין אלא ביום, גמר' מנ' לן דכת' וביום השמיני והכי נמי בפ' (העליל) [הערל (יבמות ע"ב ע"ב)] אין לי אלא נימול לשמונה שאינו נימול אלא ביום, מנ' לן לתשעה ולעשרה ולי"א ולי"ב וכו' ת"ל וביום, ומתרץ דאורח' דתלמוד' להביא דבר המפורש בפשיטות אע"פ שאינו עיקר אחרי שלסברא אמיתית מביא, כההיא דפ"ק דקדושין [ג' ע"ב], ורבנ' נפק' להו ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה, אע"ג דלרבא לאו מיני' נפקא אלא אביי דרש הכי, אעפ"כ מביא התלמוד אגב שיט[פא] מפני שהיא מפורשת, והכי נמי בא' דיני ממונות [סנהדרין ל"ד ע"ב], דמראות נגעים ביום ולא בלילה מייתי קרא דיליף מיניה אביי דמועד קטן [ח' ע"א] ולא מייתי קרא (דלאו) [דלי ו]לא לאורי. תירוץ אחר בהערל ופ"ב דמגיל' דמייתי קרא וביום היינו על המילה שלא בזמנה, אך קשה דרישא דבריית' דהערל דמייתי מן וביום על מילה בזמנ'.
וביום השמיני ימול, ואע"ג דבפ"ר אליע' [שבת קל"ב ע"א] יליף דמילה ביום ולא בלילה מבן שמונת ימים [בראשית י"ז], ולא מן וביום [ויקרא י"ב], אפילו הכי בפ' הערל [יבמות ע"ב ע"ב] ילפי' מן וביום, דגם הנימולין שלא בזמנן אין נימולין אלא ביום, והכי תניא אין לי אלא נימול לשמונה שאינו נימול אלא ביום, מניין לרבות לתשעה, לעשרה, לאחד עשר, לי"ב ושאר כל הנימולין, ת"ל וביום. וכן פסק בשאילתות דרב אחא מישבחא בפר' לך לך [שאילתא י'], ור' אלע' בר' שמע' קאמ' [יבמות שם] דבזמנן אין נימולין אלא ביום ושלא בזמנו בין ביום בין בלילה, ולית הילכת' כוותי', ומדקאמ' ושאר כל הנימולין שמעי' גם גרים ביום ולא בלילה. ובתוספת' דשבת [פט"ז ה"ז] מי שנולד כשהוא מהול, גר שנתגייר כשהוא מהול ותינוק שעבר זמנו ושאר כל הנימולין אין נימולין אלא ביום.
<h2>דף עו.</h2>
אמר' בשילהי בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ג ע"א] תני ר' אומ' כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, וכי מה למדנו מרוצח מעתה זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש רוצח לנערה המאורסה וכו' וא"ת מאי האי דקאמר וכי מה למדנו מרוצח והלא למדנו ממנו מה רוצח יהרג ולא יעבור אף וכו', ה"פ וכי מה למדנו מרוצח דאיירי ביה קרא שקם בזדון בלא אונס על רעהו, אלא זה בא ללמד, פי' רוצח דאיירי ביה קרא לפי הנראה שבא ללמד ונמצא למד. ויש לשאל ומה צריך ללמד מנערה המארוסה דניתן להצילו בנפשו, הלא אפי' ברוצח יהרג ולא יעבור, הרי בר קטלא הוא אפי' באונס, וכ"ש ברצון שהוא בר קטלא, היינו להניח את עצמו שיהרגנו הגוי, והא דילפי' מנערה המאורסה להורגו בידים דמההוא טעמ' דיהרג על ידי גוי דמאי חזית דדמך סומק דילמ' דמא דההוא גברא סומק טפי, מההוא טעמ' גופיה גם בידו יהרג עצמו. ובחור אחד ור' יעק' שמו רצה לתרץ, אי לאו דאקשיה לנערה המאורס' לא ידעינ' דמותר להורגו דשמא לא יהרוג את הנרדף אלא יתחזק עליו, ולמ"ה [ולא משמע הכי], דתינח לרבנ' דאמרי בשילהי בן סורר [שם ע"ג ע"ב] דטעמ' דניתן להצילה בנפשו דאפגם קפיד רחמנ', והוה אמינא דפגם משפחה עדיף מרוצח היל' אע"ג דבנער' המאורס' נמי איכ' ספיק' שמא לא יהרגנה וניתן להצילה בנפשו, אפי' הכי, אי לאו דמקשיה, לא הוה ילפי' במה מצינו, אלא לר' יהודה, דאמ' דטעמ' דניתן להצילה בנפשו משום דקא מסרה נפשה לקטלה, למה לי' למקשי' לישתוק מהיקשא והוה ילפי' במה מצינו דנער' המאורס' נמי, שמא לא יהרגנה, אלא יתחזק עליה וישכב עמה וגם היא שמא לא תהרג את עצמה ותתרצה לו, אפי' הכי ניתן להציל' בנפשו, הכי נמי רוצח. ולא פירכא היא, דאי לאו אקשיה לנער' המאורס' לא מצינא למילף במה מצינו (קרא) דהוה (אמצא) [אמינא] טעמ' דנער' המאור' משו' פגם משפח' ולא משום דקא מסרה נפשה לקטלה, ותו דלעונש (ליכ') מיתה ומלקות ליכ' למילף במה מצינו דאפי' במן הדין אמרי' [שם נ"ד ע"א] אין עונשין מן הדין, כ"ש במה מצינו, ולא ילפי' במה מצינו אלא לחיוב מצוה ולא לעונש. ולפי זה אין להקשות מה שהקשה ה"ר שמחה ז"ל למה אין עונשין מן הדין ותסיר מן הדין ויהיה מה מצינו ולפי מה שכתבתי אין להקשות.
כתבתי, דפליגי ר' יהוד' ורבנ' בטעמ' דמצילין אות' בנפשו, אם תקשה תיפוק לי דגילוי עריות יהרג ולא יעבור, תריץ דודאי גילוי עריות יהרג דומיא דרוצח דילפי' מיניה, דא"ל קטלי' לפלניא ואי לא קטילנא לך, אבל ספק גילוי עריות, כגון רודף את הנער' המאורס' דיכול להיות שלא יבא עליה ורוצח גופיה מנ' לן [שם ע"ד ע"א], כי ההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל אמ' לי מרי דמאי קטלי' לפלניא אי לא קטילנא וכו' פי' קטלינא ואותו מניח חי דאז שייך מאי חזית דדמך סומק דילמ' דמא דההוא גברא סומק טפי, אבל אם אמ' קטליה לפלניה אי לא קטילנא לתרווייכו, נראה דיעבור ולא יהרג כי בלא זה יהרג, דתנן בתרומות בפ"ר שמע' [פ"ח מי"ב] וכן נשים שאמרו להם גוים תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה ואם לא נטמא את כולכם יטמאו כולן ואל ימסרו נפש אחת מישר'. גמרא [ירושלמי שם ה"י], תני סיעות בני אדם שמהלכין (בדרא) [בדרך] ופגעו בהן גוים ואמרו להם תנו לי אחד מכם ונהרוג ואם לאו נהרוג את כולכם אפי' כולן נהרגין אל ימסרו נפש אחד מישר', יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרוהו להן ואל יהרגו, א"ר שמע' בן לקיש והוא שחייב מיתה כשבע בן בכרי, ור' יוחנ' אמ' אע"פ שאין חייב כשבע בן בכרי. עולא בר קושר תבעתיה מלכותא ערק ואזל ללוד גבי ר' יהושע בן לוי אתן וסבבו מדינתא, אמרו לון אי לית אתון יהבין ליה לן אנן מחריבין למדינתא, סלק גביה ר' יהוש' בן לוי לפייסיה ויהביה להון, הוה אליהו זכור לטוב יליף מיתגלי עילוי ולא איתגלי ליה עד כמה צומין ואיתגלי ליה, אמ' ולמסורת אני נגלה, א"ל ולא משנה עשיתי, א"ל וזו משנת חסידים. הנה לר' יוחנ', דהילכת' כוותיה כנגד ריש לקיש [בר] מהנהו תלת דפ' החולץ [יבמות ל"ו ע"א], סביר' ליה אע"פ שאין חייב מיתה. וטעמ' דהוא והן נהרגין והוא הוא חילוק בינה לההיא דמאי חזית דדמך סומק וכו', ובתוספת' [תרומות פ"ז הכ"ג] פליגי ר' יהוד' ור' שמע' בההיא דשבע בן בכרי, והכי אית' אמ' ר' יהוד' אימתי הן נהרגין בזמן שהוא מבחוץ והן מבפנים, פי' והואיל ויכול להמלט יהרגו ואל ימסרוהו, אבל הוא והן מבפנים הואיל הוא והן נהרגין יתנוהו להן ואל יהרגו כולם, כשם שאומר [ש"ב כ'] ותבא האשה אל העם בחכמתה, אמרה להן הוא ואתם נהרגין יתנוהו להך ואל תהרגו כולכם. ר' שמע' אומ' כך אמרה להם כל המורד במלכות חייב מיתה. הנה מר' שמע' נשמע לר' יהודה, מדאמ' ר' שמע' כך אמר' להם וכו' נשמע לר' יהוד' אע"פ שאינו חייב מיתה ימסרו להן. א"כ ר' יוח', דקי"ל כוותי' כר' יהוד', דהילכ' כוותי' כנגד ר' שמע', כדאית' בפ' מי שהוציאוהו [עירובין מ"ז ע"א]. וא"ת אמאי לא מייתי פלוגתא דר' יהוד' ור' שמע' אפלוגת' דריש לקיש ור' יוחנ'. י"ל דר' יוחנ' היה אומ' אנא דאמרי אפי' לר' שמע', ור' יהוד' ור' שמע' לא פליגי ומר אמ' חדא ומר אמ' חדא, ר' יהוד' קאמ' אפי' אינו חייב מיתה הואיל והוא והן נהרגין ימסרוהו ור' שמע' מודה לו, ור' שמע' קאמ' חייב מיתה היה אפי' היה יכול להמלט ימסרוהו, ור' יהוד' מודה לו, וריש לקיש סבר דפליגי, ר' יהוד' סבר אע"פ שחייב מיתה הואיל ויכול להימלט אל ימסרוהו, אבל אם כולן נהרגין וחייב מיתה ימסרוהו, וזהו כסברת ריש לקיש דאמ' והוא שחייב מיתה, ור' שמעון סבר אם חייב מיתה אע"פ שיכול להימלט ימסרוהו, הילכך לפי הסברא שכתבתי יש ארבעה עיניינים חלוקים שנים להחמיר ושנים להקל, אחד, אם לא יחדו, אפי' כולם נהרגין, יהרגו. השני, אפי' יחדו להם אחד כשבע בן בכרי ואינו חייב מיתה ויכול להימלט, יהרגו ואל ימסרו, אילו שנים להחמיר. ואילו שנים להקל, אם יחדו להן אחד ואינו יכול להמלט אע"פ שאינו חייב מיתה ימסרוהו, אי נמי יחדו להם אחד וחייב מיתה אפי' יכול להמלט ימסרוהו. אמנם יש להסב הדבר ולומ', דאפי' לר' יוחנ', דאמ' אע"פ שאינו חייב מיתה, דווק' למסור להם, אבל מי' יאמ' קטליה ואי לא קטלינא לתרווייהו ואינו חייב מיתה, יהרג ואל יהרוג בידים. והכי נמי לר' יהוד' שפירשתי אפי' אינו חייב מיתה, הואיל הוא והן נהרגין לא יהרגו, היינו דווק' למוסרו בידי גוים, והא דכת' [ש"ב שם] והנה ראשו מושלך לכם מן החומה, שנחתך על ידי גוי. ואפי' למוסרו ביד גוי היכ' דאינו חייב מיתה מספק' לי אם הלכה כר' יוחנ', דבעובדא דעולא בר קושר פי' ה"ר משה בר' מימון [פ"ה מהלכ' יסודי התורה ה"ח] וחייב מיתה היה. ואם אומ' גוי לישראל קטע יד פלוני ואי לא קטילנא לך אומ' היה מורי הר"ב ז"ל, דמותר לקטוע מפני פיקוח נפש, מיהו חייב לפרוע (ימן) [דמי] ידו. וזאת תשובת ה"ר אליע' ז"ל מה שכת' רבי' דרך פשיטא דממאי דדמך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי [פסחים כ"ה ע"ב], משמ' דבאבר אחד של חבירו מציל עצמו לא הבננו, דכיון דקאמ' דילמ' דמא דההוא גברא סומק טפי משמ' ד(י)ספק נפש חברו מונעו מלהציל עצמו, ובאבר אחד נמי איכ' ספק נפש, כדאמ' בהחובל [ב"ק פ"ד ע"א] דילמא בהדיה דעיור עיניה נפק' נשמתיה, ומטעם זה נראה דמותר לחלל שבת על אבר אחד, אע"ג דרובא לא מייתי במקום שאינו עושה טריפה ה(ו)א אמר' בפ"ב דיומא [פ"ד ע"ב] אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, ומה בין זה לגב היד וגב הרגל דמחלל עליו את השבת בפ' שמונה שרצים [שבת ק"ט ע"א], ואל תדיחנו התם לרפואות דשבות בעלמ', דמחללין קאמ'. ומטעם (על) [זה כל] כלי ברזל שמימית בכל שהו דפרזלא מיזרף זריף [יבמות ע"ו ע"א], דאי במחט שיכולה לנקוב לחלל א"כ כמו כן בקוץ.
<h2>דף פב.</h2>
וביום השמיני ימול, ביום אפי' בשבת [שבת קל"ב ע"א], מדלא קאמ' ביום אפי' ביום טוב, ביום אפי' בשבת, כדאמ' [שם כ"ד ע"ב] עולת שבת בשבתו, ולא עולת חול בשבת, ולא עולת חול ביו' טו', וכן בכמה מקומו', שמעי' דיום טוב לאו מביום נפק', תדע דאמרי' פ"ר אליע' [שם קל"ב ע"ב] מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה ויום טוב אינה דוחה אלא בזמנה, מנהני מילי, אמ' חזקי' אמ' קרא וכו' ואי מוביום נפק' למה לי למילף מקראי אחריני, הא מהיכ' דנפק' לן דלא דחיא בשבת לא דחי נמי ביום טוב. ומההיא גופא שמעינ' דאין לומ' דשבת ויום טוב שקולין הן, דשבת לאו גרידא ואיסור סקילה ויום [טוב] לא תעש' ועש' (איסור לאו) [ולא] (ו)אתי חד מחבריה במה מצינו והמבין יבין. אלא ודאי שבת חמירא אע"ג דלאו גרידא ואתי יום טוב בקל וחומ', כדתנן פ' משילין פירות של אילן [ביצה ל"ו ע"ב], ביום טוב אמרו ק"ו בשבת, והכי נמי בפ' חרש [יבמות קי"ד ע"א] אבא שאול אומר נוהגין היינו שהיינו יונקין מבהמ' טהורה ביו' טו' וכו' עד דשבת דאסור סקילה גזור בהו רבנן, יו' טו' דלאו לא גזור רבנ', תדע דשב' חמירא מעשה ולא תעשה, דאמ' רבא מילה בזמנ' לא צריכ' קרא מה שבת דחמיר' דוח' וכו' אלמא דשבת חמירא מעשה ולא תעשה דצרעת. ויש לשאל אמאי לא אמרי' וביום אפי' ביו' טו' דקיל ושבת דחמיר' באיסור' קיימא, בשלמ' לבי' הי' דאית להו מתוך שהותרה לצורך וכו' [ביצה י"ב ע"א] לא איצטרי' קרא להתיר מילה ביו' טו' ומוקמ' לי' אשבת, אלא לבית שמאי דלית להו מתוך וקסברי לכם ולא לגבוה [שם כ' ע"ב], דאסרי עולת ראיה ביו' טו' אמאי לא מוקמי' לקרא ביום טוב קיל ולא בשבת חמיר וי"ל דגם לבי' שמ' לא איצטרי' קרא להתיר ביו' טו' דאתיא בק"ו דרבא, דאמר בפ' במה מדליקי' [שבת כ"ד ע"ב] ופ"ר אליע' [שם קל"ג ע"א], לבדו ולא מילה שלא בזמנ', דאתי' בק"ו כ"ש בזמנ', ואהני ק"ו ואהני לבדו, אהני ק"ו לזמנו ואהני לבדו שלא בזמנ', ואייתי וביום אפי' בשבת, וק"ו דרבא פר"ח מילה שלא בזמנה מצוה ושמחת (ב)יו' טו' אינה מצוה ודוחה כ"ש מילה שלא בזמנה. ונפלאתי על שפי' כן, דרבא לכולי עלמ' אמרה למילתי', והאי ק"ו דווק' לר' אליע' דאמר שמחת יו' טו' רשות אבל לר' יהוש' דאמר שמחת יו' טו' מצוה כדאיתא בהדי' בפ' אילו דברים [פסחים ס"ח ע"ב] ויליף לה מעצרת תהיה לכם [במדבר כ"ט] ליתיה בק"ו, ותו בי' שמ' דאסרי עולת ראייה ביו' טו' דעדיפא ממילה שלא בזמנ', אפי' הכי חשבי לה בי' שמ' אין זמנה קבוע מדתנן [חגיגה ט' ע"א], מי שלא חגג ביו' טו' הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל, הנה אע"פ שעקר עולת ראייה ביו' טו' ראשון חשבי ליה בי' שמ' אין זמנה קבוע מטעם שכתבתי, כ"ש מילה שלא בזמנה, שאין עיקר מצותה היום (אלאחר) [טפי ממחר]. ואפי' אם הן שוות יקשה אמאי מילה שלא בזמנה מותרת דאתי' בק"ו אי לאו לבדו ולא עולת ראייה, ולפר"ש לק"ו דרבא ומה צרעת דחמיר' שדוחה את העבודה וכו' אין להקשות מה שהקשיתי, אך מור[י] הר'ב' הקשה על פר"ש הא רבא גופיה (קמא) [קאמר] פ"ר אליע' [שבת קל"ג ע"ב] דשבת חמירא מצרעת, עד כאן. הא ליכ' למימ' דלא חמיר' משבת אבל חמיר' מיו' טו' ואיכא ק"ו, חדא דטעמ' דרב' דהא דצרעת דוחה את העבודה לאו משום חומ' דצרעת אלא משו' דגברא דלא חזי הוא כשאר טמא מה הוא טעמ' יום נמ' חמור מינה. ותו דפריך התם ויקוץ בהרתו ויעבוד וכו' ע"ד דאמ' רב אשי היכ' אמרי' דאתי עשה ודחי את לא תעשה כגון סדין בציצית דבעידנא דקמעקר לאו קמי קיים עשה, אלמ' אי לאו האי טעמ' היה נדחה כשאר לאו ויום טוב עשה ולא תעשה הוא ודין הוא שלא יהא צרע' חמור', הילכ' ליתיה לא לפר"ח ולא לפר"ש.
אך נר' לי פי' ק"ו דרבא מצרעת, דתרווייהו עשה ולא תעשה נינהו ומה צרעת שלא הותרה מכללה לא אצל הדיוט ולא אצל גבוה אפי' בחובות הקבוע להם זמן, כגון תמידין ומוספין, מילה שלא בזמנה דוחה אותה, יו' טו', שהותר מכלל אצל גבוה בחובות הקבוע להם זמן ואצל הדיוט אפי' לבי' שמ', אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותו, וא"ת מהאי ק"ו גופיה תיתי שבת, אמאי איצטרי' וביום למישרי שבת, לכתוב ובשמיני ימול ושלא בזמנ' מימעטא מהשמיני ואהני שמיני למילה שלא בזמנ' כי היכי דהוינן אמרין אי אתיא בק"ו אחר דוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת, הכי נמי השתא בהאי ק"ו וכי היכי דנפיק השתא מביום השמיני דמילה שלא בזמנ' לא דחי' שבת מה שמיני, הכי נמי אי אתיא בק"ו או האי או האי. הא לאו פירכא היא דקולא וחומרא שהותר מכללו ושלא הותר מכללו לא חשיב קולא וחומרא, אלא היכ' דעונש אסורי שוה, דליכ' למפרך מידי, כגון צרעת ויום טוב דעונש שניהם לאו (אבל), אבל צרעת ושבת, דעונש הנדון לאו ועונש הבא מן הדין סקילה, לאו ק"ו הוא, דאיכ' למיפר' מה לצרעת שכן לאו תאמ' וכו' אבל קולא וחומרא של עיקר הדבר כמו שרצינו לומ' צרעת דוחה את העבודה ועבודה דוח' את [השבת] אהני במקום שהנדון קל והבא מן הדין חמור אמרי' ליה ותו לא (מאיי) [מידי]. ובערך מל, לבדו ולא מילה שלא בזמנ' דאתי' בק"ו, פי' ומה אוכל נפש שאע"פ שהוא באזהרת שמחה אינה מצוה דוח' יו' טו' מילה אע"פ שהיא שלא בזמנה מצוה היא שנכרתו עליה י"ג בריתות וחייב כרת אם לא ימול אינו דין שידחה יום טוב, ת"ל לבדו ולא מילה שלא בזמנה. וקשה לי על פי' זה, דרבא גופיה הוא דאמ' דאתי' בק"ו לית ליה חלוק בין כרת ללאו, דאמ' בר' האשה בת' [יבמות קי"ט ע"א] ובהערל [שם פ"ב ע"א] אמ' רבא מכדי הא דאוריית' והא דאוריית' מה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו, ועל חומר' דנכרתו עליה י"ג בריתות נמי קשי' לי דפ"ק דיבמות [ה' ע"ב] פרכינ' חומרא דכרת וחומרא דנכרתו עליה י"ג בריתות ולרבא דלית ליה חומרא דכרת מלאו הכי נמי לית ליה חומרא דנכרתו עליה י"ג בריתות. ולשון ספר יראים, מה ראה רבא למעט מלבדו מילה שלא בזמנה יותר משאר מצות, ואם הגירס' כגירסתנו ולא מילה שלא בזמנ' דאתי' בק"ו, כ"ש שיש לתמוה, אמאי לא מוקמי' מיעוט במצ[ו]ה דליכא ק"ו ומילה דאיכ' ק"ו תדחה יו' טו', ולא שמעתי על זה תירוץ נכון. עד כאן. הנה יש ספרים שאין בהם דאתי' בק"ו, ולפי אותם ספרים לית נגר בן נגר דפריק הא דפריכית לעיל אמאי לא מוקמי' וביו' השמי' ביו' טו' דקיל ולא בשבת, והא ליכ' למימר, דיום טוב אתי במה מצינו מתמידין ומוספין, דאיכ' למיפרך, מה לתמידין ומוספי' שכן צורך גבוה ושולחן גבוה, דאי לא תימ' הכי תיקשי שבת נמי תיתי במה מצינו מתמידי' ומוספי'.
כתבתי דגם לבית שמאי לא איצטרי' קרא למישרי מילה ביו' טו' דאתי מצרעת ומשו' הכי מוקמי' וביו' (השבת) [בשבת], א"כ עיקר(ה) היתר מילה בשבת מכח צרעת, יש להקשות א"כ רבא דאמ' דמילה בזמנ' דדחיא צרעת לא בעא קרא דאתי משבת וכו', הלא מילה דדחיא שבת מכח צרעת אתיא היכי קאמ' דמילה בצרעת משבת אתיא, והמבין יבין דלאו היא, דאילו לא כת' בשר ערלתו, דמיניה ילפינ' [שבת קל"ב ע"ב] דמילה דחיא צרעת, והוה יליף דמילה (בתוי) בזמנ' דוחה צרעת בק"ו משבת הוה למיפרך מה דפריכית, השת' דכתב קרא בזמנה, ילפי' מק"ו משבת וקרא לשלא בזמנ', ובזמנה ביו' טו' ילפי' בק"ו שלא בזמנ' מצרעת, ואהני ק"ו לזמנה ואהני לבדו לשלא בזמנ'. כתבתי, דיו' טו' הוה אתי בק"ו ממילה בצרעת פי' מגדול דכת' ביה בשר אבל מבינוני דלא כת' ביה בשר ואתי מבינייא מגדול ומבן שמונה כדאית' פ"ר אליע' [שבת שם] לא אתי. דבריש איזהו מקומן [זבחים נ"א ע"א] איבעי' לן דדבר הלמד בבנין אב אם חוזר ומלמד בק"ו או לאו, ולא איפשיט', וכ"ש דבר דאתי מבינייא דקל דלא אתי ומלמד בק"ו דכל מן הצד פרכי' כל דהו. ועוד יש לתמוה, נהי דיו' טו' הוה אתי בק"ו ממילה שלא בזמנה בצרעת, יום הכיפורי' לא אתי מינה ותיקי קרא וביום איום הכיפורי' דקיל משבת, דסקילה בשבת ואין סקילה ביו' הכיפורי' ותרווייהו בכרת, אבל שבת דחמיר' לא תהא מילה דוחה אותה. הנה מילה שלא בזמנ' נתמעטה מלבדו. ויש מי שאומ' דדווק' יו' טוב ראשון אינה דוחה אבל יום טוב שיני של גלויות דוחה וראייתן, דתנן פ"ר אליע' [שבת קל"ז ע"א] קטן נימול לח' לט' לי' לי"א לי"ב לא פחות ולא יותר, כדרכו לח', בין השמשות לט', בין השמשות של ערב שבת לי', ליום טוב אחר השבת לי"א, שני ימים טובים של ראש השנה לי"ב, מדלא נקט אלא שני ימים טובי' של ראש השנה שמעי' דשני ימי' טובי' של גליות נמול בשיני. לשון ה"ר משה בר' מימון [פ"א מהלכ' מילה הט"ו], כל שאינו דוחה שבת אינו דוחה יו' טו' ראשון ודוחה יו' טו' שיני ושל רא' השנ' אינו דוחה לא את הראשון ולא את השני. ואני אומ' כי ראייתן אינה ראייה, כי כשנשנית המשנה היו מקדשין על פי ראייה והרחוקי' שלא הגיעו שלוחין אליהם היו עושין שני ימים מספק א"כ על כרחי' י"ל שלהם מילה שלא בזמנ' לא היתה דוחה (יום טוב) יום טוב שיני של גליות, דכל דבר שאין בו ממה נפשך, כגון מילה ומת וכיוצא בהן היה אסור להם בשיני כבראשון וכל דבר שיש בו ממה נפשך, כגון נולדה בראשון וניצוד בראשון ותחומין מותר בשיני ממה נפשך, הילכ' מילה, דאין בה ממה נפשך, היתה אסורה להם בשיני כבראשון אפי' בשני ימים טובים של גליות, דמאי אולמי' דראשו' משיני אחרי שאינן יודעי' מתי נקבע החדש. והאי דנקט במתני' ב' ימים טובים של רא' השנ', לא למידק הא ב' ימי' טוב' של גליו' נימול בשיני, אלא אשמעי' שפעמ' גם בירושלים אינו נימול אלא לי"ב, כגון אם באו עדים מן המנחה ולמעלה דנוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש. והמבין יבין. ואנן נמי דידעינ' בקביע דירחא ושיני חול גמור הוא, הא שלחו מתם הזהרו מנהג (ל)אבותיכם בידיכם [ביצה ד' ע"ב], וטעמ' דילמא גזרי שמד וישכחו סוד העיבור, אי נמי במהר' יבנה בית המקדש ויקדשו על פי הראייה והרחוקי' שלא יגיעו שלוחי' אליהם יהיו צריכין לעשות שני ימי' טובי'. הנה לנו גם יום טוב שיני של גליות אין בו ממה נפשך, דידעינ' בקביע דירחא וראשון קודש גמור הוא והשיני קודש מדבריהם משום שלחו מתם, הילכך כל דבר שאין בו ממה נפשך, כמו מילה, כמו שהיתה אסורה להם כן אסורה לנו. ומן הדין גם מת היה אסור לעסוק ביו' טו' שיני, דאין בו ממה נפשך, אלא [משום] בזיון המת שווייוה כחול [שם ו' ע"א]. ודבר שיש בו ממ' נפשך כגון ביצה וכיוצא בה, אע"פ שלנו אין ממ' נפש', דהא שניהם קודש כאשר כתבתי, אעפ"כ הואיל ובעבורם אנו עושין שני ימים, אין לנו להחמיר יותר מהם כי לא יבא לידי קילקול. ויום הכיפו' אע"ג דלית ביה ממה נפשך לא היו עושים כי (אפי') [אם] יום אחד מפני חשש סכנת נפש היו הולכין אחר רוב שנים, שמימות עזרא עד רב חיננא לא עיברו אלול, אך בימי עולא עיברו כדאית' פ"ק דרא' השנ' [כ' ע"א]. וראייה שלא היו עושין יום הכיפורי' כי אם יום אחד, ד(ר)לוי [שם כ"א ע"א] איקלע לבבל בחד סרי דתשרי אמ' כמה בסים תבשיל דבבלאי בצומא רבא דבני מערבא, אמ' ליה אסהדת אמ' להו לא שמעתי מפי ב"ד מקודש. ותו אמ' רב נחמן בר יצחק הוה יתיב בתענית', אתא ההוא גברא לקמי' א"ל למחר צומא רבא במערבא, פי' שעברו לאלול, א"ל מהיכא אתית מדמהריא א"ל דם תהא אחריתו, אלמ' שלא היו מתעני' רק יום אחד ולא יותר, רק יחידים מיחידים גם כשהיו קובעין על פי חשבון כמו שאנו קובעי' עתה, דאמר' רבה הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי, ובימי' היו קובעין בחשבון, דאמ' פ"ק דביצה [ד' ע"ב], א"ר זירא כוותי' דרב אסי מסתבר' דהאידנא ידעינ' בקביעא דירחא ועבדי' תרי יומי, הילכך הואיל כשהיו מקדשין על פי הראייה הרחוקים לא היו עושין יום הכיפור' רק יום אחד וגם שהיו קובעין בחשבון לא היו עושין שני ימים רק יחידים מיחידים, בזמ' הזה נמי אין חשש להתענות ב' ימים מפני חשש סכנה. והכי איתמ' בירושלמי [ר"ה פ"א ה"ד], תמן חששין לצומא רבא תרין יומין אמ' לון רב חסדא למה אתון מכניסין עצמם לספק זה, אבוי דשמו' חש על גרמיה צם תרין יומין ואפסיק כורכא ודמוך, והא דאמ' פ' מקום שנהגו [פסחים נ"ד ע"ב] נימ' מסייעא ליה, אין בין תשעה באב ליום הכיפורי' אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר, מאי לאו דשרי בין השמשות שלו, לא כדאמ' רב שישה ברי דרב אידי לקביעא דירחא, הכא נמי לקביעא דירחא, ומשמ' שיש לעשות יום הכיפו' ב' ימים, יש מפרשי' בההוא בידע מתי יהיה יום הכיפו' ושכח והוא במדבר שאין לו מי יודיענו, משו' הכי צריך לעשו' ב' ימים.
כתבתי, דכל דבר שאין בו ממה נפשך כגון מילה ומת אסור בשיני כבראשון, והדוחה יכול לדחות ברוחות דמילה ומת נמ' היו מותרין ביו' טו', מילה ביו' טו' שיני של גליות, ומת אפילו ביו' טו' שיני של ראש השנה, כמו שלא היו עושים יום הכיפורי' ב' ימים. וה"ר משה בר' מימון כתב [פ"ו מהלכ' יו"ט הי"א], הא דאמר רבא [ביצה י"ז ע"א] מניח אדם עירובי תבשילין מיו' טו' לחבירו ומתנה, דווק' בימיהם שהיו עושים ב' ימים מספק, אבל האידנא לא. ואינו נר', דהא פסקי בתראי [שם ד' ע"ב] דנולדה בזה מותרת בזה וטעמ' דמילת' כאש' כתבתי, ועם לבבי היה לתקן דברי ה"ר משה, דדווק' בביצה ובתחומין מותר דבשתיקה, אבל בעירובי תבשילין, שצריך לדבר ולהתנות, אם היום קודש ולמחר חול אין בדברי כלום, ואם היום חול ולמחר קודש יהיה עירובי עירוב, א"כ לדידן דשניהן קודש, ראשון מן התורה ושיני מדבריהם, היאך יתנה. וראיתי מפר' בכל מערבין [עירובין ל"ח ע"ב], דאמרי' על עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשיני, מי סברת דאזיל ואמ' מידי לא דאזיל ושתיק ובמסקנ', אי דצורבא מדרבנ', אמרי שמעתתיה משכתיה, ואם עם הארץ הוא, אמרי חמריה אירכס ליה, ואמנם כי סברא יפה היא, אך הוא עצמו כתב [פ"ז מהלכ' לולב הכ"ז], גבי הפריש שבעה אתרוגין וכו' בזמן שהיו עושין ב' ימי' שהוא ספק שביעי הפריש ז' אתרוגין לז' הימים כל אחת ואחת יוצא בה ליומה ואוכלה למחר, עד כאן. הנה בדעתו דלדידן אינו אוכלה למחר, אע"פ שאינו צריך לדבר ולהתנות. ובר מינה דההיא ראייתו אינה ראייה, דמילה שלא בזמנה דוחה יום טוב שיני של גליות, יש למצוא צד היתר דצערא ומצוה שוין בשבת, דאמרי' פ"ב דיו' טו' [ביצה כ"ב ע"א], אמימר שרי למיכחל מגוי בשבת, איכ' דאמ' אמימ' גופיה כחל עינא מגוי בשבת, ובמסקנ' אע"ג דק' עמיץ ופתח מסייע אין בו ממש, וכן כל דבר שאין בו סכנה לאמ' לגוי ועושה והכי נמי בדבר מצוה מההוא ינוקא אישתפוך חמימי דפ' הדר [עירובין ס"ז ע"ב], דאע"ג דאמירה לגוי שבות שלא במקום מצוה אפי' בדבר שאסור עלינו מדרבנ', במקו' מצוה מותר דשבות דלית בה מעשה הוא, א"כ הכי נמי ביו' טוב שיני ישוו ואמרי אמימר שרי למיכחל עינא ביו' טוב שני ואפי' בשני ימי' טובי' של ראש השנה, ונהי דבשני ימים של ראש השנה לית הילכת' כוותי', בשני ימי' טובים של גליות מיהא הילכ' כוותי', א"כ הכי נמי מילה שלא בזמנה. והא ליכ' למימ' דמילה שלא בזמנ' אין מצוה היום יותר מלמחר, הילכך יעכב עד מחר, חדא דאמ' בהחולץ [יבמות מ"ז ע"ב], נתרפא מטבילין אותו מיד, מאי טעמ' שהויי מצוה לא משהינן, ותו דאי (להו) [לאו] לבדו דמעטי' מצוה מילה שלא בזמנ' הוה אתיא בק"ו, ואפי' לפי מאי דאפקי' לה נהי דאסקי בק"ו, ביו' טו' ראשון מצוה מיהא איכא, הילכך שריא ביום טוב שיני כמו צערא. והדבר ידוע דמצות מילה שלא בזמנ' עדיפה מעשה דקבלה דאבילות, דהיא בכרת בגדול. וכתבו הגאונים, מאן דשכיב ליה שיכבא ביו' טו' שיני והוא יום מיתה ויום קבורה נהיג ביה אבילות דאתי עשה דיחיד דאורייתא ודחי עשה דרבים דרבנ', אע"פ שהקשה עליהם ה"ר אלחנן ז"ל מיהא דאמרי' פ"ג שאכלו [ברכות מ"ז ע"ב], מעשה בר' אליע' שבא לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה שיחרר עבדו והשלימו לעשרה, והיכי עביד הכי, והאמ' רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנ' [ויקרא כ"ה] לעולם בהם תעבודו, מצוה שאני, והא מצוה הבאה בעבירה היא, מצוה דרבים שאני, הנה אע"פ שקדושה וברכו מדרבנ' בעלמ', נדחה עשה דאוריית' מפניהם. אומ' אני, דלאו פירכ' היא כי מצוה דרבים עדיפה מעשה דרבי', כי מצוה [דרבים אין] פי' רבים יקיימו מצוה בדחיית עשה דאורייתא, אלא (שרבים) שרבים נצטוו על עשה לקיימו יחד. ואפי' (מה) [מי] שאוסר מילה שלא בזמנ' ביו' טו' שיני של גליות דווק' מילה שלא בזמנה ודאית, אבל ספק מילה בזמנ', כגון שנולד בין השמשות דוחה יום טוב שיני. ולפי מה שכתבתי בסמוך לפנים עורלתו ודאית דוחה את השבת ולא נולד בין השמשות, דאי לאו עורלתו, נולד בין השמשות היה דוחה שבת, ועדיין היה משמ' דנולד בין השמשו' נימול ביו' טו' ראשון, דשבת הוא דכתיב ביה עורלתו דמעטי' מיניה נולד בין השמשות, אבל יו' טו' דלא כתיב ביה עורלתו וקיל משבת הכי נמי דנימול ביום טו' ראשון, והא דתנן [מגילה ז' ע"ב] אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, מקשה בירושלמ' [ביצה פ"ב ה"ב] ומתרץ, אילין אינון, בתמ', והא אית לן מילין אוחרנין, סקילה בשבת ואין סקילה ביו' טו', כרת בשבת ואין כרת ביו' טו', מכות ביו' טו' ואין מכות בשבת, ומשני אין תימר דברים שיש בהן אוכל נפש אתיא מתני', פי' לא אתיא מתני' לומ' דווק' (דווק') אוכל נפש יש ביניהם ולא שאר דברים, אלא שאר דברים יש ביניהן ולא בא משנתינו אלא למכשירי אוכל נפש דשניהן שוין בהן, ודלא כר' יהוד' כדאית' בתלמוד שלנו, והתנינן [ביצה ל"ה ע"ב] משילין פירות דרך ארובה ביו' טו' אבל לא בשבת, פי' והתנינן, בניחותא, כלומ' ודאי כן הוא, דגם שאר דברים יש ביניהן, דתנינן משילין פירות וכו' ועוד מן הדא, עצי בשמים למילה ביו' טו' אבל לא בשבת, ועוד מן הדא, דתני' ומודים חכמ' לר' מאיר בחותמות שבקרקע שמפקקין אותן ומפסיעין ומתירין וחותכין ביו' טוב ובשבת מפקקין אבל לא מפקיעין ולא מתירין ולא חותכין. ובכלי' בשבת מותר ואין צריך לומ' ביו' טו', והא דלא מייתי דיש בהם נולד בין השמשו' משום דלא מייתי אלא השנויין, ועוד דשנויין נמי לא מייתי בירושלמי, דמוציאין קטן למולו ביו' טו' ולא בשבת כדאי' פ' חרש.
<h2>דף פח.</h2>
דם ברית, התום והיושר, [לשון הפייט]. כי שבת בחזקת איסור למלאכה כמו טבל שהוא בחזקת איסור וכיוצא בו, שאין עד אחד כשאין בידו נאמן עליו לומ' ידענא דמתוקן הוא, כדאית' פ' האשה רבה [יבמות פ"ח ע"א]. וכן כתב ה"ר יצחק הלבן ז"ל, דשבת בחזקת איסור קיימ', משו' דקשי' ליה, דא"ר יוחנ' פ"ב דנזיר [י"א ע"ב], האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם, דחזקה שליח עושה שליחותו וכו' עד וכי תימ' הכי נמי אימור בשוקא אשכח וקדיש, הת' הדרא לניחותא. וקשי' מפ"ב דיומא [פ"ד ע"ב] אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, היכי דמי, אילימ' דאיכ' ט' ישר' וגוי אחד בינייהו, רובא ישר' נינהו, אלא ט' גוים וא' ישר' הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, לא צריכא דפרוש לחצר אחר, מהו דתימ' כל דפריש מרוב' פריש קמ"ל. איני והאמ' רב אסי א"ר יוחנן ט' גויים וישר' אחד באותו חצר מפקחין, בחצר אחר אין מפקחין, הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו. פר"ש, חצר דפרוש מקצתייהו אין מפקחי', דאמרי' כל דפריש מרובא פריש, ולא אמרי' דהדרא לניחותא ובנזיר אמרי' התם הדרא לניחותא ולא אמרי' כל דפריש מרוב' פריש. ותירץ ה"ר יצחק הלבן ז"ל, דלהוציא דבר מחזקתו, כמו שבת, דבחזקת איסור עומדת, לא אמרי' הדרא לניחות', אלא כל דפריש מרוב' פרי', אבל בנזיר, דחזק' שליח עושה שליחו' אמרי' הדר' לניחותא להעמיד דבר בחזקתו, ואחרי שהשבת בחזק' אסור הרי הוא כטבל והקדש וכיוצא בה, דאמ' פ' האשה דאין עד אחד נאמן באיסורי' היכא דאין בידו, א"כ היאך מלין תינוק בשבת על פי מילדת או על פי אשה אחרי שאין בידם. וראיתי שכת' אבי העזרי ז"ל בתוס' רא' השנ', דאית' בירושלמ' [ר"ה פ"ב ה"א] אמ' להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה הרואה אומ' בורקי, מאי בורקי ברקא בורקאי וחד נאמן, שנייה היא יכול לעמוד עליו וחש לומ' עד דהוא עליל ונפיק מנהרא חכימא היא מילתא. פי' יכול לעמוד עליו וחש למימ' מילתא דעביד' לאיגלויי, חושש לומ', כלומ' מתיירא לומ' שקר, שמא ישלח אחר לראות, ופריך עד דהוא עליל ונפיק מנהר', כלומ' אינו ירא שמא ישלח אחר, כי אפי' אם ישלח (אחר) [יאמר] בלבו אפי' ישלח אחר עד אותו זמן שהוא הולך לראות יאיר, ופריך, חכימא היא מילת', פי' זה ידוע כלומ' זה יכול זה להרגיש אם האיר קודם שבא אחר לראות או עתה בביאתו, תו גרס' בירושלמ', אומ' עד אחד נולד בשבת מלין אותו על פיו, חשיכ' במוצאי שבת מטלטלין על פיו, פי' דכל הני אתה יכול לעמוד עליהן, מכל אלו נלמוד דעד אחד כשני' באיסורי' במילת' דעביד' לאיגלויי. עד כאן. וצריכין אנו לומ' דהא דאמרי' במילת' דעביד' לאיגלויי נאמן, לא דעבידה לאיגלויי בעדות ברורה, אלא אפי' ברמז בעלמ' מירתת לשקר, דאי לא תימ' הכי, הא דאמ' בירושלמי דעד אחד נאמ' לומ' נולד בשבת היכי אשכח לה דעביד לאיגלויי על ידי עדות ברורה, הלא כל עדות לידה אינו אלא מפי מילדת ויולדת, אלא ודאי אפי' ברמז בעלמ', הילכ' מילדת מירתתא מן היולדת והיולדת מן המילדת, אי נמי אשה באיסורי' כשאר עד אחד באיסורי' ואז מילדת ויולדת כשני עדים ונאמנות אפי' על דבר שיש לו חזק' איסור, אע"פ שאין בידם. ופ"ק דפסחים [ד' ע"א] הכל (נאמר) [נאמנין] על בדיקת חמץ, אפי' נשי', אפי' עבדי', אפי' קטני', ומסקנ' בדיק' חמץ דרבנ' והאמינהו רבנ' בדרבנ'. ומשמע שאם היה דאורית' לא מהימני וי"ל דהא דקאמ' הימנינהו רבנ' בדרבנ' אעבדי' וקטנים, אבל נשי' אפי' בדאוריית' מהימנה.
<h2>דף קיד.</h2>
וביום השמיני ימול, ביום אפי' בשבת [שבת קל"ב ע"א], מדלא קאמ' ביום אפי' ביום טוב, ביום אפי' בשבת, כדאמ' [שם כ"ד ע"ב] עולת שבת בשבתו, ולא עולת חול בשבת, ולא עולת חול ביו' טו', וכן בכמה מקומו', שמעי' דיום טוב לאו מביום נפק', תדע דאמרי' פ"ר אליע' [שם קל"ב ע"ב] מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה ויום טוב אינה דוחה אלא בזמנה, מנהני מילי, אמ' חזקי' אמ' קרא וכו' ואי מוביום נפק' למה לי למילף מקראי אחריני, הא מהיכ' דנפק' לן דלא דחיא בשבת לא דחי נמי ביום טוב. ומההיא גופא שמעינ' דאין לומ' דשבת ויום טוב שקולין הן, דשבת לאו גרידא ואיסור סקילה ויום [טוב] לא תעש' ועש' (איסור לאו) [ולא] (ו)אתי חד מחבריה במה מצינו והמבין יבין. אלא ודאי שבת חמירא אע"ג דלאו גרידא ואתי יום טוב בקל וחומ', כדתנן פ' משילין פירות של אילן [ביצה ל"ו ע"ב], ביום טוב אמרו ק"ו בשבת, והכי נמי בפ' חרש [יבמות קי"ד ע"א] אבא שאול אומר נוהגין היינו שהיינו יונקין מבהמ' טהורה ביו' טו' וכו' עד דשבת דאסור סקילה גזור בהו רבנן, יו' טו' דלאו לא גזור רבנ', תדע דשב' חמירא מעשה ולא תעשה, דאמ' רבא מילה בזמנ' לא צריכ' קרא מה שבת דחמיר' דוח' וכו' אלמא דשבת חמירא מעשה ולא תעשה דצרעת. ויש לשאל אמאי לא אמרי' וביום אפי' ביו' טו' דקיל ושבת דחמיר' באיסור' קיימא, בשלמ' לבי' הי' דאית להו מתוך שהותרה לצורך וכו' [ביצה י"ב ע"א] לא איצטרי' קרא להתיר מילה ביו' טו' ומוקמ' לי' אשבת, אלא לבית שמאי דלית להו מתוך וקסברי לכם ולא לגבוה [שם כ' ע"ב], דאסרי עולת ראיה ביו' טו' אמאי לא מוקמי' לקרא ביום טוב קיל ולא בשבת חמיר וי"ל דגם לבי' שמ' לא איצטרי' קרא להתיר ביו' טו' דאתיא בק"ו דרבא, דאמר בפ' במה מדליקי' [שבת כ"ד ע"ב] ופ"ר אליע' [שם קל"ג ע"א], לבדו ולא מילה שלא בזמנ', דאתי' בק"ו כ"ש בזמנ', ואהני ק"ו ואהני לבדו, אהני ק"ו לזמנו ואהני לבדו שלא בזמנ', ואייתי וביום אפי' בשבת, וק"ו דרבא פר"ח מילה שלא בזמנה מצוה ושמחת (ב)יו' טו' אינה מצוה ודוחה כ"ש מילה שלא בזמנה. ונפלאתי על שפי' כן, דרבא לכולי עלמ' אמרה למילתי', והאי ק"ו דווק' לר' אליע' דאמר שמחת יו' טו' רשות אבל לר' יהוש' דאמר שמחת יו' טו' מצוה כדאיתא בהדי' בפ' אילו דברים [פסחים ס"ח ע"ב] ויליף לה מעצרת תהיה לכם [במדבר כ"ט] ליתיה בק"ו, ותו בי' שמ' דאסרי עולת ראייה ביו' טו' דעדיפא ממילה שלא בזמנ', אפי' הכי חשבי לה בי' שמ' אין זמנה קבוע מדתנן [חגיגה ט' ע"א], מי שלא חגג ביו' טו' הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל, הנה אע"פ שעקר עולת ראייה ביו' טו' ראשון חשבי ליה בי' שמ' אין זמנה קבוע מטעם שכתבתי, כ"ש מילה שלא בזמנה, שאין עיקר מצותה היום (אלאחר) [טפי ממחר]. ואפי' אם הן שוות יקשה אמאי מילה שלא בזמנה מותרת דאתי' בק"ו אי לאו לבדו ולא עולת ראייה, ולפר"ש לק"ו דרבא ומה צרעת דחמיר' שדוחה את העבודה וכו' אין להקשות מה שהקשיתי, אך מור[י] הר'ב' הקשה על פר"ש הא רבא גופיה (קמא) [קאמר] פ"ר אליע' [שבת קל"ג ע"ב] דשבת חמירא מצרעת, עד כאן. הא ליכ' למימ' דלא חמיר' משבת אבל חמיר' מיו' טו' ואיכא ק"ו, חדא דטעמ' דרב' דהא דצרעת דוחה את העבודה לאו משום חומ' דצרעת אלא משו' דגברא דלא חזי הוא כשאר טמא מה הוא טעמ' יום נמ' חמור מינה. ותו דפריך התם ויקוץ בהרתו ויעבוד וכו' ע"ד דאמ' רב אשי היכ' אמרי' דאתי עשה ודחי את לא תעשה כגון סדין בציצית דבעידנא דקמעקר לאו קמי קיים עשה, אלמ' אי לאו האי טעמ' היה נדחה כשאר לאו ויום טוב עשה ולא תעשה הוא ודין הוא שלא יהא צרע' חמור', הילכ' ליתיה לא לפר"ח ולא לפר"ש.
אך נר' לי פי' ק"ו דרבא מצרעת, דתרווייהו עשה ולא תעשה נינהו ומה צרעת שלא הותרה מכללה לא אצל הדיוט ולא אצל גבוה אפי' בחובות הקבוע להם זמן, כגון תמידין ומוספין, מילה שלא בזמנה דוחה אותה, יו' טו', שהותר מכלל אצל גבוה בחובות הקבוע להם זמן ואצל הדיוט אפי' לבי' שמ', אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותו, וא"ת מהאי ק"ו גופיה תיתי שבת, אמאי איצטרי' וביום למישרי שבת, לכתוב ובשמיני ימול ושלא בזמנ' מימעטא מהשמיני ואהני שמיני למילה שלא בזמנ' כי היכי דהוינן אמרין אי אתיא בק"ו אחר דוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת, הכי נמי השתא בהאי ק"ו וכי היכי דנפיק השתא מביום השמיני דמילה שלא בזמנ' לא דחי' שבת מה שמיני, הכי נמי אי אתיא בק"ו או האי או האי. הא לאו פירכא היא דקולא וחומרא שהותר מכללו ושלא הותר מכללו לא חשיב קולא וחומרא, אלא היכ' דעונש אסורי שוה, דליכ' למפרך מידי, כגון צרעת ויום טוב דעונש שניהם לאו (אבל), אבל צרעת ושבת, דעונש הנדון לאו ועונש הבא מן הדין סקילה, לאו ק"ו הוא, דאיכ' למיפר' מה לצרעת שכן לאו תאמ' וכו' אבל קולא וחומרא של עיקר הדבר כמו שרצינו לומ' צרעת דוחה את העבודה ועבודה דוח' את [השבת] אהני במקום שהנדון קל והבא מן הדין חמור אמרי' ליה ותו לא (מאיי) [מידי]. ובערך מל, לבדו ולא מילה שלא בזמנ' דאתי' בק"ו, פי' ומה אוכל נפש שאע"פ שהוא באזהרת שמחה אינה מצוה דוח' יו' טו' מילה אע"פ שהיא שלא בזמנה מצוה היא שנכרתו עליה י"ג בריתות וחייב כרת אם לא ימול אינו דין שידחה יום טוב, ת"ל לבדו ולא מילה שלא בזמנה. וקשה לי על פי' זה, דרבא גופיה הוא דאמ' דאתי' בק"ו לית ליה חלוק בין כרת ללאו, דאמ' בר' האשה בת' [יבמות קי"ט ע"א] ובהערל [שם פ"ב ע"א] אמ' רבא מכדי הא דאוריית' והא דאוריית' מה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו, ועל חומר' דנכרתו עליה י"ג בריתות נמי קשי' לי דפ"ק דיבמות [ה' ע"ב] פרכינ' חומרא דכרת וחומרא דנכרתו עליה י"ג בריתות ולרבא דלית ליה חומרא דכרת מלאו הכי נמי לית ליה חומרא דנכרתו עליה י"ג בריתות. ולשון ספר יראים, מה ראה רבא למעט מלבדו מילה שלא בזמנה יותר משאר מצות, ואם הגירס' כגירסתנו ולא מילה שלא בזמנ' דאתי' בק"ו, כ"ש שיש לתמוה, אמאי לא מוקמי' מיעוט במצ[ו]ה דליכא ק"ו ומילה דאיכ' ק"ו תדחה יו' טו', ולא שמעתי על זה תירוץ נכון. עד כאן. הנה יש ספרים שאין בהם דאתי' בק"ו, ולפי אותם ספרים לית נגר בן נגר דפריק הא דפריכית לעיל אמאי לא מוקמי' וביו' השמי' ביו' טו' דקיל ולא בשבת, והא ליכ' למימר, דיום טוב אתי במה מצינו מתמידין ומוספין, דאיכ' למיפרך, מה לתמידין ומוספי' שכן צורך גבוה ושולחן גבוה, דאי לא תימ' הכי תיקשי שבת נמי תיתי במה מצינו מתמידי' ומוספי'.
כתבתי דגם לבית שמאי לא איצטרי' קרא למישרי מילה ביו' טו' דאתי מצרעת ומשו' הכי מוקמי' וביו' (השבת) [בשבת], א"כ עיקר(ה) היתר מילה בשבת מכח צרעת, יש להקשות א"כ רבא דאמ' דמילה בזמנ' דדחיא צרעת לא בעא קרא דאתי משבת וכו', הלא מילה דדחיא שבת מכח צרעת אתיא היכי קאמ' דמילה בצרעת משבת אתיא, והמבין יבין דלאו היא, דאילו לא כת' בשר ערלתו, דמיניה ילפינ' [שבת קל"ב ע"ב] דמילה דחיא צרעת, והוה יליף דמילה (בתוי) בזמנ' דוחה צרעת בק"ו משבת הוה למיפרך מה דפריכית, השת' דכתב קרא בזמנה, ילפי' מק"ו משבת וקרא לשלא בזמנ', ובזמנה ביו' טו' ילפי' בק"ו שלא בזמנ' מצרעת, ואהני ק"ו לזמנה ואהני לבדו לשלא בזמנ'. כתבתי, דיו' טו' הוה אתי בק"ו ממילה בצרעת פי' מגדול דכת' ביה בשר אבל מבינוני דלא כת' ביה בשר ואתי מבינייא מגדול ומבן שמונה כדאית' פ"ר אליע' [שבת שם] לא אתי. דבריש איזהו מקומן [זבחים נ"א ע"א] איבעי' לן דדבר הלמד בבנין אב אם חוזר ומלמד בק"ו או לאו, ולא איפשיט', וכ"ש דבר דאתי מבינייא דקל דלא אתי ומלמד בק"ו דכל מן הצד פרכי' כל דהו. ועוד יש לתמוה, נהי דיו' טו' הוה אתי בק"ו ממילה שלא בזמנה בצרעת, יום הכיפורי' לא אתי מינה ותיקי קרא וביום איום הכיפורי' דקיל משבת, דסקילה בשבת ואין סקילה ביו' הכיפורי' ותרווייהו בכרת, אבל שבת דחמיר' לא תהא מילה דוחה אותה. הנה מילה שלא בזמנ' נתמעטה מלבדו. ויש מי שאומ' דדווק' יו' טוב ראשון אינה דוחה אבל יום טוב שיני של גלויות דוחה וראייתן, דתנן פ"ר אליע' [שבת קל"ז ע"א] קטן נימול לח' לט' לי' לי"א לי"ב לא פחות ולא יותר, כדרכו לח', בין השמשות לט', בין השמשות של ערב שבת לי', ליום טוב אחר השבת לי"א, שני ימים טובים של ראש השנה לי"ב, מדלא נקט אלא שני ימים טובי' של ראש השנה שמעי' דשני ימי' טובי' של גליות נמול בשיני. לשון ה"ר משה בר' מימון [פ"א מהלכ' מילה הט"ו], כל שאינו דוחה שבת אינו דוחה יו' טו' ראשון ודוחה יו' טו' שיני ושל רא' השנ' אינו דוחה לא את הראשון ולא את השני. ואני אומ' כי ראייתן אינה ראייה, כי כשנשנית המשנה היו מקדשין על פי ראייה והרחוקי' שלא הגיעו שלוחין אליהם היו עושין שני ימים מספק א"כ על כרחי' י"ל שלהם מילה שלא בזמנ' לא היתה דוחה (יום טוב) יום טוב שיני של גליות, דכל דבר שאין בו ממה נפשך, כגון מילה ומת וכיוצא בהן היה אסור להם בשיני כבראשון וכל דבר שיש בו ממה נפשך, כגון נולדה בראשון וניצוד בראשון ותחומין מותר בשיני ממה נפשך, הילכ' מילה, דאין בה ממה נפשך, היתה אסורה להם בשיני כבראשון אפי' בשני ימים טובים של גליות, דמאי אולמי' דראשו' משיני אחרי שאינן יודעי' מתי נקבע החדש. והאי דנקט במתני' ב' ימים טובים של רא' השנ', לא למידק הא ב' ימי' טוב' של גליו' נימול בשיני, אלא אשמעי' שפעמ' גם בירושלים אינו נימול אלא לי"ב, כגון אם באו עדים מן המנחה ולמעלה דנוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש. והמבין יבין. ואנן נמי דידעינ' בקביע דירחא ושיני חול גמור הוא, הא שלחו מתם הזהרו מנהג (ל)אבותיכם בידיכם [ביצה ד' ע"ב], וטעמ' דילמא גזרי שמד וישכחו סוד העיבור, אי נמי במהר' יבנה בית המקדש ויקדשו על פי הראייה והרחוקי' שלא יגיעו שלוחי' אליהם יהיו צריכין לעשות שני ימי' טובי'. הנה לנו גם יום טוב שיני של גליות אין בו ממה נפשך, דידעינ' בקביע דירחא וראשון קודש גמור הוא והשיני קודש מדבריהם משום שלחו מתם, הילכך כל דבר שאין בו ממה נפשך, כמו מילה, כמו שהיתה אסורה להם כן אסורה לנו. ומן הדין גם מת היה אסור לעסוק ביו' טו' שיני, דאין בו ממה נפשך, אלא [משום] בזיון המת שווייוה כחול [שם ו' ע"א]. ודבר שיש בו ממ' נפשך כגון ביצה וכיוצא בה, אע"פ שלנו אין ממ' נפש', דהא שניהם קודש כאשר כתבתי, אעפ"כ הואיל ובעבורם אנו עושין שני ימים, אין לנו להחמיר יותר מהם כי לא יבא לידי קילקול. ויום הכיפו' אע"ג דלית ביה ממה נפשך לא היו עושים כי (אפי') [אם] יום אחד מפני חשש סכנת נפש היו הולכין אחר רוב שנים, שמימות עזרא עד רב חיננא לא עיברו אלול, אך בימי עולא עיברו כדאית' פ"ק דרא' השנ' [כ' ע"א]. וראייה שלא היו עושין יום הכיפורי' כי אם יום אחד, ד(ר)לוי [שם כ"א ע"א] איקלע לבבל בחד סרי דתשרי אמ' כמה בסים תבשיל דבבלאי בצומא רבא דבני מערבא, אמ' ליה אסהדת אמ' להו לא שמעתי מפי ב"ד מקודש. ותו אמ' רב נחמן בר יצחק הוה יתיב בתענית', אתא ההוא גברא לקמי' א"ל למחר צומא רבא במערבא, פי' שעברו לאלול, א"ל מהיכא אתית מדמהריא א"ל דם תהא אחריתו, אלמ' שלא היו מתעני' רק יום אחד ולא יותר, רק יחידים מיחידים גם כשהיו קובעין על פי חשבון כמו שאנו קובעי' עתה, דאמר' רבה הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי, ובימי' היו קובעין בחשבון, דאמ' פ"ק דביצה [ד' ע"ב], א"ר זירא כוותי' דרב אסי מסתבר' דהאידנא ידעינ' בקביעא דירחא ועבדי' תרי יומי, הילכך הואיל כשהיו מקדשין על פי הראייה הרחוקים לא היו עושין יום הכיפור' רק יום אחד וגם שהיו קובעין בחשבון לא היו עושין שני ימים רק יחידים מיחידים, בזמ' הזה נמי אין חשש להתענות ב' ימים מפני חשש סכנה. והכי איתמ' בירושלמי [ר"ה פ"א ה"ד], תמן חששין לצומא רבא תרין יומין אמ' לון רב חסדא למה אתון מכניסין עצמם לספק זה, אבוי דשמו' חש על גרמיה צם תרין יומין ואפסיק כורכא ודמוך, והא דאמ' פ' מקום שנהגו [פסחים נ"ד ע"ב] נימ' מסייעא ליה, אין בין תשעה באב ליום הכיפורי' אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר, מאי לאו דשרי בין השמשות שלו, לא כדאמ' רב שישה ברי דרב אידי לקביעא דירחא, הכא נמי לקביעא דירחא, ומשמ' שיש לעשות יום הכיפו' ב' ימים, יש מפרשי' בההוא בידע מתי יהיה יום הכיפו' ושכח והוא במדבר שאין לו מי יודיענו, משו' הכי צריך לעשו' ב' ימים.
כתבתי, דכל דבר שאין בו ממה נפשך כגון מילה ומת אסור בשיני כבראשון, והדוחה יכול לדחות ברוחות דמילה ומת נמ' היו מותרין ביו' טו', מילה ביו' טו' שיני של גליות, ומת אפילו ביו' טו' שיני של ראש השנה, כמו שלא היו עושים יום הכיפורי' ב' ימים. וה"ר משה בר' מימון כתב [פ"ו מהלכ' יו"ט הי"א], הא דאמר רבא [ביצה י"ז ע"א] מניח אדם עירובי תבשילין מיו' טו' לחבירו ומתנה, דווק' בימיהם שהיו עושים ב' ימים מספק, אבל האידנא לא. ואינו נר', דהא פסקי בתראי [שם ד' ע"ב] דנולדה בזה מותרת בזה וטעמ' דמילת' כאש' כתבתי, ועם לבבי היה לתקן דברי ה"ר משה, דדווק' בביצה ובתחומין מותר דבשתיקה, אבל בעירובי תבשילין, שצריך לדבר ולהתנות, אם היום קודש ולמחר חול אין בדברי כלום, ואם היום חול ולמחר קודש יהיה עירובי עירוב, א"כ לדידן דשניהן קודש, ראשון מן התורה ושיני מדבריהם, היאך יתנה. וראיתי מפר' בכל מערבין [עירובין ל"ח ע"ב], דאמרי' על עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשיני, מי סברת דאזיל ואמ' מידי לא דאזיל ושתיק ובמסקנ', אי דצורבא מדרבנ', אמרי שמעתתיה משכתיה, ואם עם הארץ הוא, אמרי חמריה אירכס ליה, ואמנם כי סברא יפה היא, אך הוא עצמו כתב [פ"ז מהלכ' לולב הכ"ז], גבי הפריש שבעה אתרוגין וכו' בזמן שהיו עושין ב' ימי' שהוא ספק שביעי הפריש ז' אתרוגין לז' הימים כל אחת ואחת יוצא בה ליומה ואוכלה למחר, עד כאן. הנה בדעתו דלדידן אינו אוכלה למחר, אע"פ שאינו צריך לדבר ולהתנות. ובר מינה דההיא ראייתו אינה ראייה, דמילה שלא בזמנה דוחה יום טוב שיני של גליות, יש למצוא צד היתר דצערא ומצוה שוין בשבת, דאמרי' פ"ב דיו' טו' [ביצה כ"ב ע"א], אמימר שרי למיכחל מגוי בשבת, איכ' דאמ' אמימ' גופיה כחל עינא מגוי בשבת, ובמסקנ' אע"ג דק' עמיץ ופתח מסייע אין בו ממש, וכן כל דבר שאין בו סכנה לאמ' לגוי ועושה והכי נמי בדבר מצוה מההוא ינוקא אישתפוך חמימי דפ' הדר [עירובין ס"ז ע"ב], דאע"ג דאמירה לגוי שבות שלא במקום מצוה אפי' בדבר שאסור עלינו מדרבנ', במקו' מצוה מותר דשבות דלית בה מעשה הוא, א"כ הכי נמי ביו' טוב שיני ישוו ואמרי אמימר שרי למיכחל עינא ביו' טוב שני ואפי' בשני ימי' טובי' של ראש השנה, ונהי דבשני ימים של ראש השנה לית הילכת' כוותי', בשני ימי' טובים של גליות מיהא הילכ' כוותי', א"כ הכי נמי מילה שלא בזמנה. והא ליכ' למימ' דמילה שלא בזמנ' אין מצוה היום יותר מלמחר, הילכך יעכב עד מחר, חדא דאמ' בהחולץ [יבמות מ"ז ע"ב], נתרפא מטבילין אותו מיד, מאי טעמ' שהויי מצוה לא משהינן, ותו דאי (להו) [לאו] לבדו דמעטי' מצוה מילה שלא בזמנ' הוה אתיא בק"ו, ואפי' לפי מאי דאפקי' לה נהי דאסקי בק"ו, ביו' טו' ראשון מצוה מיהא איכא, הילכך שריא ביום טוב שיני כמו צערא. והדבר ידוע דמצות מילה שלא בזמנ' עדיפה מעשה דקבלה דאבילות, דהיא בכרת בגדול. וכתבו הגאונים, מאן דשכיב ליה שיכבא ביו' טו' שיני והוא יום מיתה ויום קבורה נהיג ביה אבילות דאתי עשה דיחיד דאורייתא ודחי עשה דרבים דרבנ', אע"פ שהקשה עליהם ה"ר אלחנן ז"ל מיהא דאמרי' פ"ג שאכלו [ברכות מ"ז ע"ב], מעשה בר' אליע' שבא לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה שיחרר עבדו והשלימו לעשרה, והיכי עביד הכי, והאמ' רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנ' [ויקרא כ"ה] לעולם בהם תעבודו, מצוה שאני, והא מצוה הבאה בעבירה היא, מצוה דרבים שאני, הנה אע"פ שקדושה וברכו מדרבנ' בעלמ', נדחה עשה דאוריית' מפניהם. אומ' אני, דלאו פירכ' היא כי מצוה דרבים עדיפה מעשה דרבי', כי מצוה [דרבים אין] פי' רבים יקיימו מצוה בדחיית עשה דאורייתא, אלא (שרבים) שרבים נצטוו על עשה לקיימו יחד. ואפי' (מה) [מי] שאוסר מילה שלא בזמנ' ביו' טו' שיני של גליות דווק' מילה שלא בזמנה ודאית, אבל ספק מילה בזמנ', כגון שנולד בין השמשות דוחה יום טוב שיני. ולפי מה שכתבתי בסמוך לפנים עורלתו ודאית דוחה את השבת ולא נולד בין השמשות, דאי לאו עורלתו, נולד בין השמשות היה דוחה שבת, ועדיין היה משמ' דנולד בין השמשו' נימול ביו' טו' ראשון, דשבת הוא דכתיב ביה עורלתו דמעטי' מיניה נולד בין השמשות, אבל יו' טו' דלא כתיב ביה עורלתו וקיל משבת הכי נמי דנימול ביום טו' ראשון, והא דתנן [מגילה ז' ע"ב] אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, מקשה בירושלמ' [ביצה פ"ב ה"ב] ומתרץ, אילין אינון, בתמ', והא אית לן מילין אוחרנין, סקילה בשבת ואין סקילה ביו' טו', כרת בשבת ואין כרת ביו' טו', מכות ביו' טו' ואין מכות בשבת, ומשני אין תימר דברים שיש בהן אוכל נפש אתיא מתני', פי' לא אתיא מתני' לומ' דווק' (דווק') אוכל נפש יש ביניהם ולא שאר דברים, אלא שאר דברים יש ביניהן ולא בא משנתינו אלא למכשירי אוכל נפש דשניהן שוין בהן, ודלא כר' יהוד' כדאית' בתלמוד שלנו, והתנינן [ביצה ל"ה ע"ב] משילין פירות דרך ארובה ביו' טו' אבל לא בשבת, פי' והתנינן, בניחותא, כלומ' ודאי כן הוא, דגם שאר דברים יש ביניהן, דתנינן משילין פירות וכו' ועוד מן הדא, עצי בשמים למילה ביו' טו' אבל לא בשבת, ועוד מן הדא, דתני' ומודים חכמ' לר' מאיר בחותמות שבקרקע שמפקקין אותן ומפסיעין ומתירין וחותכין ביו' טוב ובשבת מפקקין אבל לא מפקיעין ולא מתירין ולא חותכין. ובכלי' בשבת מותר ואין צריך לומ' ביו' טו', והא דלא מייתי דיש בהם נולד בין השמשו' משום דלא מייתי אלא השנויין, ועוד דשנויין נמי לא מייתי בירושלמי, דמוציאין קטן למולו ביו' טו' ולא בשבת כדאי' פ' חרש.
<h2>דף קיט.</h2>
וביום השמיני ימול, ביום אפי' בשבת [שבת קל"ב ע"א], מדלא קאמ' ביום אפי' ביום טוב, ביום אפי' בשבת, כדאמ' [שם כ"ד ע"ב] עולת שבת בשבתו, ולא עולת חול בשבת, ולא עולת חול ביו' טו', וכן בכמה מקומו', שמעי' דיום טוב לאו מביום נפק', תדע דאמרי' פ"ר אליע' [שם קל"ב ע"ב] מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה ויום טוב אינה דוחה אלא בזמנה, מנהני מילי, אמ' חזקי' אמ' קרא וכו' ואי מוביום נפק' למה לי למילף מקראי אחריני, הא מהיכ' דנפק' לן דלא דחיא בשבת לא דחי נמי ביום טוב. ומההיא גופא שמעינ' דאין לומ' דשבת ויום טוב שקולין הן, דשבת לאו גרידא ואיסור סקילה ויום [טוב] לא תעש' ועש' (איסור לאו) [ולא] (ו)אתי חד מחבריה במה מצינו והמבין יבין. אלא ודאי שבת חמירא אע"ג דלאו גרידא ואתי יום טוב בקל וחומ', כדתנן פ' משילין פירות של אילן [ביצה ל"ו ע"ב], ביום טוב אמרו ק"ו בשבת, והכי נמי בפ' חרש [יבמות קי"ד ע"א] אבא שאול אומר נוהגין היינו שהיינו יונקין מבהמ' טהורה ביו' טו' וכו' עד דשבת דאסור סקילה גזור בהו רבנן, יו' טו' דלאו לא גזור רבנ', תדע דשב' חמירא מעשה ולא תעשה, דאמ' רבא מילה בזמנ' לא צריכ' קרא מה שבת דחמיר' דוח' וכו' אלמא דשבת חמירא מעשה ולא תעשה דצרעת. ויש לשאל אמאי לא אמרי' וביום אפי' ביו' טו' דקיל ושבת דחמיר' באיסור' קיימא, בשלמ' לבי' הי' דאית להו מתוך שהותרה לצורך וכו' [ביצה י"ב ע"א] לא איצטרי' קרא להתיר מילה ביו' טו' ומוקמ' לי' אשבת, אלא לבית שמאי דלית להו מתוך וקסברי לכם ולא לגבוה [שם כ' ע"ב], דאסרי עולת ראיה ביו' טו' אמאי לא מוקמי' לקרא ביום טוב קיל ולא בשבת חמיר וי"ל דגם לבי' שמ' לא איצטרי' קרא להתיר ביו' טו' דאתיא בק"ו דרבא, דאמר בפ' במה מדליקי' [שבת כ"ד ע"ב] ופ"ר אליע' [שם קל"ג ע"א], לבדו ולא מילה שלא בזמנ', דאתי' בק"ו כ"ש בזמנ', ואהני ק"ו ואהני לבדו, אהני ק"ו לזמנו ואהני לבדו שלא בזמנ', ואייתי וביום אפי' בשבת, וק"ו דרבא פר"ח מילה שלא בזמנה מצוה ושמחת (ב)יו' טו' אינה מצוה ודוחה כ"ש מילה שלא בזמנה. ונפלאתי על שפי' כן, דרבא לכולי עלמ' אמרה למילתי', והאי ק"ו דווק' לר' אליע' דאמר שמחת יו' טו' רשות אבל לר' יהוש' דאמר שמחת יו' טו' מצוה כדאיתא בהדי' בפ' אילו דברים [פסחים ס"ח ע"ב] ויליף לה מעצרת תהיה לכם [במדבר כ"ט] ליתיה בק"ו, ותו בי' שמ' דאסרי עולת ראייה ביו' טו' דעדיפא ממילה שלא בזמנ', אפי' הכי חשבי לה בי' שמ' אין זמנה קבוע מדתנן [חגיגה ט' ע"א], מי שלא חגג ביו' טו' הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל, הנה אע"פ שעקר עולת ראייה ביו' טו' ראשון חשבי ליה בי' שמ' אין זמנה קבוע מטעם שכתבתי, כ"ש מילה שלא בזמנה, שאין עיקר מצותה היום (אלאחר) [טפי ממחר]. ואפי' אם הן שוות יקשה אמאי מילה שלא בזמנה מותרת דאתי' בק"ו אי לאו לבדו ולא עולת ראייה, ולפר"ש לק"ו דרבא ומה צרעת דחמיר' שדוחה את העבודה וכו' אין להקשות מה שהקשיתי, אך מור[י] הר'ב' הקשה על פר"ש הא רבא גופיה (קמא) [קאמר] פ"ר אליע' [שבת קל"ג ע"ב] דשבת חמירא מצרעת, עד כאן. הא ליכ' למימ' דלא חמיר' משבת אבל חמיר' מיו' טו' ואיכא ק"ו, חדא דטעמ' דרב' דהא דצרעת דוחה את העבודה לאו משום חומ' דצרעת אלא משו' דגברא דלא חזי הוא כשאר טמא מה הוא טעמ' יום נמ' חמור מינה. ותו דפריך התם ויקוץ בהרתו ויעבוד וכו' ע"ד דאמ' רב אשי היכ' אמרי' דאתי עשה ודחי את לא תעשה כגון סדין בציצית דבעידנא דקמעקר לאו קמי קיים עשה, אלמ' אי לאו האי טעמ' היה נדחה כשאר לאו ויום טוב עשה ולא תעשה הוא ודין הוא שלא יהא צרע' חמור', הילכ' ליתיה לא לפר"ח ולא לפר"ש.
אך נר' לי פי' ק"ו דרבא מצרעת, דתרווייהו עשה ולא תעשה נינהו ומה צרעת שלא הותרה מכללה לא אצל הדיוט ולא אצל גבוה אפי' בחובות הקבוע להם זמן, כגון תמידין ומוספין, מילה שלא בזמנה דוחה אותה, יו' טו', שהותר מכלל אצל גבוה בחובות הקבוע להם זמן ואצל הדיוט אפי' לבי' שמ', אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותו, וא"ת מהאי ק"ו גופיה תיתי שבת, אמאי איצטרי' וביום למישרי שבת, לכתוב ובשמיני ימול ושלא בזמנ' מימעטא מהשמיני ואהני שמיני למילה שלא בזמנ' כי היכי דהוינן אמרין אי אתיא בק"ו אחר דוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת, הכי נמי השתא בהאי ק"ו וכי היכי דנפיק השתא מביום השמיני דמילה שלא בזמנ' לא דחי' שבת מה שמיני, הכי נמי אי אתיא בק"ו או האי או האי. הא לאו פירכא היא דקולא וחומרא שהותר מכללו ושלא הותר מכללו לא חשיב קולא וחומרא, אלא היכ' דעונש אסורי שוה, דליכ' למפרך מידי, כגון צרעת ויום טוב דעונש שניהם לאו (אבל), אבל צרעת ושבת, דעונש הנדון לאו ועונש הבא מן הדין סקילה, לאו ק"ו הוא, דאיכ' למיפר' מה לצרעת שכן לאו תאמ' וכו' אבל קולא וחומרא של עיקר הדבר כמו שרצינו לומ' צרעת דוחה את העבודה ועבודה דוח' את [השבת] אהני במקום שהנדון קל והבא מן הדין חמור אמרי' ליה ותו לא (מאיי) [מידי]. ובערך מל, לבדו ולא מילה שלא בזמנ' דאתי' בק"ו, פי' ומה אוכל נפש שאע"פ שהוא באזהרת שמחה אינה מצוה דוח' יו' טו' מילה אע"פ שהיא שלא בזמנה מצוה היא שנכרתו עליה י"ג בריתות וחייב כרת אם לא ימול אינו דין שידחה יום טוב, ת"ל לבדו ולא מילה שלא בזמנה. וקשה לי על פי' זה, דרבא גופיה הוא דאמ' דאתי' בק"ו לית ליה חלוק בין כרת ללאו, דאמ' בר' האשה בת' [יבמות קי"ט ע"א] ובהערל [שם פ"ב ע"א] אמ' רבא מכדי הא דאוריית' והא דאוריית' מה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו, ועל חומר' דנכרתו עליה י"ג בריתות נמי קשי' לי דפ"ק דיבמות [ה' ע"ב] פרכינ' חומרא דכרת וחומרא דנכרתו עליה י"ג בריתות ולרבא דלית ליה חומרא דכרת מלאו הכי נמי לית ליה חומרא דנכרתו עליה י"ג בריתות. ולשון ספר יראים, מה ראה רבא למעט מלבדו מילה שלא בזמנה יותר משאר מצות, ואם הגירס' כגירסתנו ולא מילה שלא בזמנ' דאתי' בק"ו, כ"ש שיש לתמוה, אמאי לא מוקמי' מיעוט במצ[ו]ה דליכא ק"ו ומילה דאיכ' ק"ו תדחה יו' טו', ולא שמעתי על זה תירוץ נכון. עד כאן. הנה יש ספרים שאין בהם דאתי' בק"ו, ולפי אותם ספרים לית נגר בן נגר דפריק הא דפריכית לעיל אמאי לא מוקמי' וביו' השמי' ביו' טו' דקיל ולא בשבת, והא ליכ' למימר, דיום טוב אתי במה מצינו מתמידין ומוספין, דאיכ' למיפרך, מה לתמידין ומוספי' שכן צורך גבוה ושולחן גבוה, דאי לא תימ' הכי תיקשי שבת נמי תיתי במה מצינו מתמידי' ומוספי'.
כתבתי דגם לבית שמאי לא איצטרי' קרא למישרי מילה ביו' טו' דאתי מצרעת ומשו' הכי מוקמי' וביו' (השבת) [בשבת], א"כ עיקר(ה) היתר מילה בשבת מכח צרעת, יש להקשות א"כ רבא דאמ' דמילה בזמנ' דדחיא צרעת לא בעא קרא דאתי משבת וכו', הלא מילה דדחיא שבת מכח צרעת אתיא היכי קאמ' דמילה בצרעת משבת אתיא, והמבין יבין דלאו היא, דאילו לא כת' בשר ערלתו, דמיניה ילפינ' [שבת קל"ב ע"ב] דמילה דחיא צרעת, והוה יליף דמילה (בתוי) בזמנ' דוחה צרעת בק"ו משבת הוה למיפרך מה דפריכית, השת' דכתב קרא בזמנה, ילפי' מק"ו משבת וקרא לשלא בזמנ', ובזמנה ביו' טו' ילפי' בק"ו שלא בזמנ' מצרעת, ואהני ק"ו לזמנה ואהני לבדו לשלא בזמנ'. כתבתי, דיו' טו' הוה אתי בק"ו ממילה בצרעת פי' מגדול דכת' ביה בשר אבל מבינוני דלא כת' ביה בשר ואתי מבינייא מגדול ומבן שמונה כדאית' פ"ר אליע' [שבת שם] לא אתי. דבריש איזהו מקומן [זבחים נ"א ע"א] איבעי' לן דדבר הלמד בבנין אב אם חוזר ומלמד בק"ו או לאו, ולא איפשיט', וכ"ש דבר דאתי מבינייא דקל דלא אתי ומלמד בק"ו דכל מן הצד פרכי' כל דהו. ועוד יש לתמוה, נהי דיו' טו' הוה אתי בק"ו ממילה שלא בזמנה בצרעת, יום הכיפורי' לא אתי מינה ותיקי קרא וביום איום הכיפורי' דקיל משבת, דסקילה בשבת ואין סקילה ביו' הכיפורי' ותרווייהו בכרת, אבל שבת דחמיר' לא תהא מילה דוחה אותה. הנה מילה שלא בזמנ' נתמעטה מלבדו. ויש מי שאומ' דדווק' יו' טוב ראשון אינה דוחה אבל יום טוב שיני של גלויות דוחה וראייתן, דתנן פ"ר אליע' [שבת קל"ז ע"א] קטן נימול לח' לט' לי' לי"א לי"ב לא פחות ולא יותר, כדרכו לח', בין השמשות לט', בין השמשות של ערב שבת לי', ליום טוב אחר השבת לי"א, שני ימים טובים של ראש השנה לי"ב, מדלא נקט אלא שני ימים טובי' של ראש השנה שמעי' דשני ימי' טובי' של גליות נמול בשיני. לשון ה"ר משה בר' מימון [פ"א מהלכ' מילה הט"ו], כל שאינו דוחה שבת אינו דוחה יו' טו' ראשון ודוחה יו' טו' שיני ושל רא' השנ' אינו דוחה לא את הראשון ולא את השני. ואני אומ' כי ראייתן אינה ראייה, כי כשנשנית המשנה היו מקדשין על פי ראייה והרחוקי' שלא הגיעו שלוחין אליהם היו עושין שני ימים מספק א"כ על כרחי' י"ל שלהם מילה שלא בזמנ' לא היתה דוחה (יום טוב) יום טוב שיני של גליות, דכל דבר שאין בו ממה נפשך, כגון מילה ומת וכיוצא בהן היה אסור להם בשיני כבראשון וכל דבר שיש בו ממה נפשך, כגון נולדה בראשון וניצוד בראשון ותחומין מותר בשיני ממה נפשך, הילכ' מילה, דאין בה ממה נפשך, היתה אסורה להם בשיני כבראשון אפי' בשני ימים טובים של גליות, דמאי אולמי' דראשו' משיני אחרי שאינן יודעי' מתי נקבע החדש. והאי דנקט במתני' ב' ימים טובים של רא' השנ', לא למידק הא ב' ימי' טוב' של גליו' נימול בשיני, אלא אשמעי' שפעמ' גם בירושלים אינו נימול אלא לי"ב, כגון אם באו עדים מן המנחה ולמעלה דנוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש. והמבין יבין. ואנן נמי דידעינ' בקביע דירחא ושיני חול גמור הוא, הא שלחו מתם הזהרו מנהג (ל)אבותיכם בידיכם [ביצה ד' ע"ב], וטעמ' דילמא גזרי שמד וישכחו סוד העיבור, אי נמי במהר' יבנה בית המקדש ויקדשו על פי הראייה והרחוקי' שלא יגיעו שלוחי' אליהם יהיו צריכין לעשות שני ימי' טובי'. הנה לנו גם יום טוב שיני של גליות אין בו ממה נפשך, דידעינ' בקביע דירחא וראשון קודש גמור הוא והשיני קודש מדבריהם משום שלחו מתם, הילכך כל דבר שאין בו ממה נפשך, כמו מילה, כמו שהיתה אסורה להם כן אסורה לנו. ומן הדין גם מת היה אסור לעסוק ביו' טו' שיני, דאין בו ממה נפשך, אלא [משום] בזיון המת שווייוה כחול [שם ו' ע"א]. ודבר שיש בו ממ' נפשך כגון ביצה וכיוצא בה, אע"פ שלנו אין ממ' נפש', דהא שניהם קודש כאשר כתבתי, אעפ"כ הואיל ובעבורם אנו עושין שני ימים, אין לנו להחמיר יותר מהם כי לא יבא לידי קילקול. ויום הכיפו' אע"ג דלית ביה ממה נפשך לא היו עושים כי (אפי') [אם] יום אחד מפני חשש סכנת נפש היו הולכין אחר רוב שנים, שמימות עזרא עד רב חיננא לא עיברו אלול, אך בימי עולא עיברו כדאית' פ"ק דרא' השנ' [כ' ע"א]. וראייה שלא היו עושין יום הכיפורי' כי אם יום אחד, ד(ר)לוי [שם כ"א ע"א] איקלע לבבל בחד סרי דתשרי אמ' כמה בסים תבשיל דבבלאי בצומא רבא דבני מערבא, אמ' ליה אסהדת אמ' להו לא שמעתי מפי ב"ד מקודש. ותו אמ' רב נחמן בר יצחק הוה יתיב בתענית', אתא ההוא גברא לקמי' א"ל למחר צומא רבא במערבא, פי' שעברו לאלול, א"ל מהיכא אתית מדמהריא א"ל דם תהא אחריתו, אלמ' שלא היו מתעני' רק יום אחד ולא יותר, רק יחידים מיחידים גם כשהיו קובעין על פי חשבון כמו שאנו קובעי' עתה, דאמר' רבה הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי, ובימי' היו קובעין בחשבון, דאמ' פ"ק דביצה [ד' ע"ב], א"ר זירא כוותי' דרב אסי מסתבר' דהאידנא ידעינ' בקביעא דירחא ועבדי' תרי יומי, הילכך הואיל כשהיו מקדשין על פי הראייה הרחוקים לא היו עושין יום הכיפור' רק יום אחד וגם שהיו קובעין בחשבון לא היו עושין שני ימים רק יחידים מיחידים, בזמ' הזה נמי אין חשש להתענות ב' ימים מפני חשש סכנה. והכי איתמ' בירושלמי [ר"ה פ"א ה"ד], תמן חששין לצומא רבא תרין יומין אמ' לון רב חסדא למה אתון מכניסין עצמם לספק זה, אבוי דשמו' חש על גרמיה צם תרין יומין ואפסיק כורכא ודמוך, והא דאמ' פ' מקום שנהגו [פסחים נ"ד ע"ב] נימ' מסייעא ליה, אין בין תשעה באב ליום הכיפורי' אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר, מאי לאו דשרי בין השמשות שלו, לא כדאמ' רב שישה ברי דרב אידי לקביעא דירחא, הכא נמי לקביעא דירחא, ומשמ' שיש לעשות יום הכיפו' ב' ימים, יש מפרשי' בההוא בידע מתי יהיה יום הכיפו' ושכח והוא במדבר שאין לו מי יודיענו, משו' הכי צריך לעשו' ב' ימים.
כתבתי, דכל דבר שאין בו ממה נפשך כגון מילה ומת אסור בשיני כבראשון, והדוחה יכול לדחות ברוחות דמילה ומת נמ' היו מותרין ביו' טו', מילה ביו' טו' שיני של גליות, ומת אפילו ביו' טו' שיני של ראש השנה, כמו שלא היו עושים יום הכיפורי' ב' ימים. וה"ר משה בר' מימון כתב [פ"ו מהלכ' יו"ט הי"א], הא דאמר רבא [ביצה י"ז ע"א] מניח אדם עירובי תבשילין מיו' טו' לחבירו ומתנה, דווק' בימיהם שהיו עושים ב' ימים מספק, אבל האידנא לא. ואינו נר', דהא פסקי בתראי [שם ד' ע"ב] דנולדה בזה מותרת בזה וטעמ' דמילת' כאש' כתבתי, ועם לבבי היה לתקן דברי ה"ר משה, דדווק' בביצה ובתחומין מותר דבשתיקה, אבל בעירובי תבשילין, שצריך לדבר ולהתנות, אם היום קודש ולמחר חול אין בדברי כלום, ואם היום חול ולמחר קודש יהיה עירובי עירוב, א"כ לדידן דשניהן קודש, ראשון מן התורה ושיני מדבריהם, היאך יתנה. וראיתי מפר' בכל מערבין [עירובין ל"ח ע"ב], דאמרי' על עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשיני, מי סברת דאזיל ואמ' מידי לא דאזיל ושתיק ובמסקנ', אי דצורבא מדרבנ', אמרי שמעתתיה משכתיה, ואם עם הארץ הוא, אמרי חמריה אירכס ליה, ואמנם כי סברא יפה היא, אך הוא עצמו כתב [פ"ז מהלכ' לולב הכ"ז], גבי הפריש שבעה אתרוגין וכו' בזמן שהיו עושין ב' ימי' שהוא ספק שביעי הפריש ז' אתרוגין לז' הימים כל אחת ואחת יוצא בה ליומה ואוכלה למחר, עד כאן. הנה בדעתו דלדידן אינו אוכלה למחר, אע"פ שאינו צריך לדבר ולהתנות. ובר מינה דההיא ראייתו אינה ראייה, דמילה שלא בזמנה דוחה יום טוב שיני של גליות, יש למצוא צד היתר דצערא ומצוה שוין בשבת, דאמרי' פ"ב דיו' טו' [ביצה כ"ב ע"א], אמימר שרי למיכחל מגוי בשבת, איכ' דאמ' אמימ' גופיה כחל עינא מגוי בשבת, ובמסקנ' אע"ג דק' עמיץ ופתח מסייע אין בו ממש, וכן כל דבר שאין בו סכנה לאמ' לגוי ועושה והכי נמי בדבר מצוה מההוא ינוקא אישתפוך חמימי דפ' הדר [עירובין ס"ז ע"ב], דאע"ג דאמירה לגוי שבות שלא במקום מצוה אפי' בדבר שאסור עלינו מדרבנ', במקו' מצוה מותר דשבות דלית בה מעשה הוא, א"כ הכי נמי ביו' טוב שיני ישוו ואמרי אמימר שרי למיכחל עינא ביו' טוב שני ואפי' בשני ימי' טובי' של ראש השנה, ונהי דבשני ימים של ראש השנה לית הילכת' כוותי', בשני ימי' טובים של גליות מיהא הילכ' כוותי', א"כ הכי נמי מילה שלא בזמנה. והא ליכ' למימ' דמילה שלא בזמנ' אין מצוה היום יותר מלמחר, הילכך יעכב עד מחר, חדא דאמ' בהחולץ [יבמות מ"ז ע"ב], נתרפא מטבילין אותו מיד, מאי טעמ' שהויי מצוה לא משהינן, ותו דאי (להו) [לאו] לבדו דמעטי' מצוה מילה שלא בזמנ' הוה אתיא בק"ו, ואפי' לפי מאי דאפקי' לה נהי דאסקי בק"ו, ביו' טו' ראשון מצוה מיהא איכא, הילכך שריא ביום טוב שיני כמו צערא. והדבר ידוע דמצות מילה שלא בזמנ' עדיפה מעשה דקבלה דאבילות, דהיא בכרת בגדול. וכתבו הגאונים, מאן דשכיב ליה שיכבא ביו' טו' שיני והוא יום מיתה ויום קבורה נהיג ביה אבילות דאתי עשה דיחיד דאורייתא ודחי עשה דרבים דרבנ', אע"פ שהקשה עליהם ה"ר אלחנן ז"ל מיהא דאמרי' פ"ג שאכלו [ברכות מ"ז ע"ב], מעשה בר' אליע' שבא לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה שיחרר עבדו והשלימו לעשרה, והיכי עביד הכי, והאמ' רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנ' [ויקרא כ"ה] לעולם בהם תעבודו, מצוה שאני, והא מצוה הבאה בעבירה היא, מצוה דרבים שאני, הנה אע"פ שקדושה וברכו מדרבנ' בעלמ', נדחה עשה דאוריית' מפניהם. אומ' אני, דלאו פירכ' היא כי מצוה דרבים עדיפה מעשה דרבי', כי מצוה [דרבים אין] פי' רבים יקיימו מצוה בדחיית עשה דאורייתא, אלא (שרבים) שרבים נצטוו על עשה לקיימו יחד. ואפי' (מה) [מי] שאוסר מילה שלא בזמנ' ביו' טו' שיני של גליות דווק' מילה שלא בזמנה ודאית, אבל ספק מילה בזמנ', כגון שנולד בין השמשות דוחה יום טוב שיני. ולפי מה שכתבתי בסמוך לפנים עורלתו ודאית דוחה את השבת ולא נולד בין השמשות, דאי לאו עורלתו, נולד בין השמשות היה דוחה שבת, ועדיין היה משמ' דנולד בין השמשו' נימול ביו' טו' ראשון, דשבת הוא דכתיב ביה עורלתו דמעטי' מיניה נולד בין השמשות, אבל יו' טו' דלא כתיב ביה עורלתו וקיל משבת הכי נמי דנימול ביום טו' ראשון, והא דתנן [מגילה ז' ע"ב] אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, מקשה בירושלמ' [ביצה פ"ב ה"ב] ומתרץ, אילין אינון, בתמ', והא אית לן מילין אוחרנין, סקילה בשבת ואין סקילה ביו' טו', כרת בשבת ואין כרת ביו' טו', מכות ביו' טו' ואין מכות בשבת, ומשני אין תימר דברים שיש בהן אוכל נפש אתיא מתני', פי' לא אתיא מתני' לומ' דווק' (דווק') אוכל נפש יש ביניהם ולא שאר דברים, אלא שאר דברים יש ביניהן ולא בא משנתינו אלא למכשירי אוכל נפש דשניהן שוין בהן, ודלא כר' יהוד' כדאית' בתלמוד שלנו, והתנינן [ביצה ל"ה ע"ב] משילין פירות דרך ארובה ביו' טו' אבל לא בשבת, פי' והתנינן, בניחותא, כלומ' ודאי כן הוא, דגם שאר דברים יש ביניהן, דתנינן משילין פירות וכו' ועוד מן הדא, עצי בשמים למילה ביו' טו' אבל לא בשבת, ועוד מן הדא, דתני' ומודים חכמ' לר' מאיר בחותמות שבקרקע שמפקקין אותן ומפסיעין ומתירין וחותכין ביו' טוב ובשבת מפקקין אבל לא מפקיעין ולא מתירין ולא חותכין. ובכלי' בשבת מותר ואין צריך לומ' ביו' טו', והא דלא מייתי דיש בהם נולד בין השמשו' משום דלא מייתי אלא השנויין, ועוד דשנויין נמי לא מייתי בירושלמי, דמוציאין קטן למולו ביו' טו' ולא בשבת כדאי' פ' חרש.
